ט"ו באב חג האהבה. זרי פרחים מפוזרים בכל חנות, שוקולדים אדומים ודובוני i love you מציצים בכל פינה. בני ובנות זוג מפתיעים אחד את השני בעיניים בורקות מלאות באהבה. ידיים אוחזות כוסות יין ופיות נושקים כאות לאהבה, אהבה של כולם.
ביהדות טו באב מצויין כיום הפיוס והאהבה. חג של איחוד בין שבטי ישראל, חג בציר הכרמים שבו בוטל האיסור להנשא לבן שבט אחר, חג שבו בנות ירושליים היו נוהגות לצאת עם בגדים לבנים שאולים (שלא יהיה הבדל בין עני לעשיר), לצאת במחולות בכרמים ולחכות לבחיר ליבן שיבוא לשאתן. ככתוב: "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב…שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ (…) וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי..".
ומה עם אהבה עצמית? מה עם האהבה שלנו לעצמינו? לפני שאנו יוצאות במחולות כדי למצוא חן בעיני אחרים.
בעבר אהבתי את כולם יותר מאשר את עצמי. הקשבתי למילים שנאמרות לי והשתנתי למען אחרים.
חשבתי קודם כל על כולם ואח"כ על עצמי.
עשיתי דברים למען אחרים שלפעמים פגעו בי, הענקתי לאחרים יותר משהענקתי לעצמי.
שמתי את המשפחה, החברות, בני הזוג במקום הראשון ובסוף מה שנשאר היה לי אי שם במקום האחרון אחרון ודי!
הייתי שבוייה במחשבות על "מה יחשבו עליי", "מה יגידו עליי", "האם יאהבו אותי בגלל בחירותיי", "האם רצונותיי פוגעות באחרים" ומה איתי? זה בכלל לא היה במחשבותיי. מה יהיה איתי זה בסוף. שכנעתי את עצמי שכך זה צריך להיות, שטוב לי ואני מסופקת בחיי. שהרי כולם מסביבי מרוצים, לא?
ואז חטפתי את הבומבה. החיים גרמו לי לעצור ולהתבונן מסביב. לשאול שאלות קשות – האם כך אני רוצה ששארית חיי יראו? האם עכשיו כשאני מבינה שהחיים הם שאולים, ומי יודע מה יקרה מחר, האם כך אני בוחרת לחיות את חיי ברצייה אינסופית?
כשחליתי כולם אהבו אותי, אף אחד הרי לא מעז לבקר, לשפוט, להגיד מילה רעה על חולת סרטן.
זכיתי שיאהבו אותי (גם מי שלא ממש אהב אותי ברגיל), זכיתי שירצו להיות במחיצתי (גם מי שבד"כ לא שהה במחיצתי). כולם רצו לקחת חלק ולהיות שם בשבילי.
ואני, הסנוורתי מאהבת הסובבים אותי ומאהבה עצמית. הייתי שלווה ומשוחררת מאותן מחשבות מעיקות. הרגשתי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה ויאהבו אותי, שאף אחד לא ישפוט ויבקר אותי. יכולתי לשים את עצמי במקום הראשון לבחור את בחירותיי, לדייק את רצונותיי מבלי לחשוש מה יגידו… הרי יש לי סרטן!
למדתי לאט לאט לאהוב את עצמי, לשים את עצמי במקום הראשון, לרקוד עם בגדים לבנים שאני בחרתי לא כדי לרצות את האחרים – לרקוד כי אני אוהבת לרקוד – לרקוד בשביל עצמי.
אבל לטנגו צריך שניים. שירקדו בסנכרון לצלילי המוזיקה. שצעדיהם יהיו מתואמים.
והנפילה לא אחרה לבוא.
בתוך כל הכאוס והאובדן הייתי צריכה לבנות את עצמי מחדש, ללמוד את צעדי הריקוד, להתאים את הקצב החדש לצלילי המוזיקה.
פה התחיל ריקוד מסחרר בין ה"אני" המוכר והישן של לפני המחלה, זו שעשתה כל מה שכולם רוצים. ל"אני" החדשה של אחרי המחלה, שרוצה לבחור לעשות מה שהיא רוצה. צעדי הריקוד המוכרים הסתרבלו, הם כבר לא תאמו למוזיקה החדשה שהתנגנה.
השיגרה חזרה להיות שיגרה. אותם אלו שלא היו שם לפני המחלה לא היו שם גם לאחריה, חלק מאלו שהיו שם לפני בחרו לא להיות אחרי.
ואני? גם אני לא רציתי להיות שם, לא רציתי להיות עם עצמי! הייתי כעוסה, פגועה, פגומה – הגוף לא הקשיב לי, הנפש לא שיתפה פעולה. הלכתי לאיבוד, רגליי נתקלו אחת בשנייה ונפלתי מסוחררת לרצפה.
אהבת האדם היא מהותי, תמיד היתה ותמיד תהיה זה לא משהו שישתנה לעולם. אבל היום זו אהבה עם הקשבה, עם גבולות לעצמי, אהבה שמדוייקת לדרכי.
המוזיקה עדיין מתנגנת בחיי, צעדים חדשים נלמדים כל יום מחדש. והריקוד הזה בין לבחור את בחירותיי מבלי לחשוב מה אחרים יגידו, לבין לרצות את האחרים עדיין קיים. רוקדת בסיבובים מסביב לאולם הענק של חיי.
ובכל סיבוב כשפניי משתקפות לרגע במראות האולם, אני יודעת מהי דרכי, גם אם בדרך רגליי נתקלות אחת בשנייה ומפילות אותי לרצפה. גם אם לפעמים הנפילה כואבת. גם אם לפעמים אני כועסת על עצמי, מתגעגעת לעבר, רוצה שכולם יאהבו אותי. גם אם לרגע מבליחה המחשבה הזו "מה יגידו", "האם יאהבו את בחירותיי" בדרך לבחירה המדוייקת בשבילי.
רוקדת בספירלה, גם כשנדמה לי שאני חוזרת כל פעם מחדש לדפוסים הישנים, כאילו לא השתנה דבר. אני מבינה שבכל פעם אני חוזרת לאותו דפוס מנקודת מבט אחרת, מפותחת יותר, מודעת יותר. בכל פעם הסיבוב קצת אחר, שונה, מאפשר לי ללמוד עוד צעד, מאפשר לי לגלות עוד פנייה, עוד התפתחות מבפנים.
להסתכל במראה ולראות עוד זוית, עוד השתקפות של עצמי, עוד השתקפויות של כל אלו שרוקדים איתי בריקוד של חיי.
אז בט"ו באב הזה, חג האהבה אני בוחרת לאהוב את עצמי לפני שאני אוהבת אחרים,
לרקוד עם בגדים לבנים שלי, שאני בחרתי בעצמי.
לרקוד לצלילי המוזיקה שאני בחרתי, עם האנשים שבחרתי שירקדו איתי בטנגו.
לבחור את הצעדים של הריקוד, להתאימם לקצב החדש של חיי.
לסלוח לעצמי כשרגליי נתקלות אחת בשנייה ומפילות אותי לרצפה.
לרקוד משוחררת, נקייה ממחשבות. לרקוד כאילו אין מחר, להתמכר לצלילים, לצעדים, למה שמתגלה כל פעם מחדש מזוית אחרת.
לאהבה אין יום – תאהבו את עצמכם, כל יום, בדיוק כמו שאתם!!!
