לפני שנות אור, פעם מזמן פגשתי את הקירח.
הוא גר אז ברחוב הס ואני ברחוב ברנר.
הימים היו ימיו העליזים של רחוב שינקין. תחילת שנות התשעים כשעוד לא לגמרי הבנו שהעשור הזה יביא איתו שלל עיניינים ומעט מאד מוזיקה טובה.
בהשוואה לשנות השמונים, השבעים השישים….
הקירח קנה מקום בעולמי תוך ימים ספורים. זה מוזר מצחיק או מרגיז בהתאמה, עד כמה אנחנו שונים אך דומים.
בכללי נראה כאילו שנינו רוצים את אותם הדברים. היעד אליו אנחנו שואפים להגיע לגמרי זהה, אך הדרך…
הדרך כל כך שונה. אנחנו מגיעים מדיסיפלינות כה שונות.
הוא מדיסיפלינת העבודה היא לא הנאה אלא פרנסה וכסף צריכים לחסוך ואני מדיסיפלינת הכאוס הצבעוני חסר הדיסיפלינה.
נכון שנינו גדלנו בפרברים צפוניים של תל אביב.
שנינו היינו בצופים, וההורים שלנו היו מצביעי מערך.
אבל בערך כאן מסתיים הדמיון.
אם אפתח את רשימת השונה היא תהיה כה ארוכה עד שאתם קוראי הנאמנים תנמנמו במהרה.
אז אעשה עבורכם את קפיצת הדרך ואגיע לעיקר.
כשהכרנו לקירח לא היה מינוס בבנק. מעולם. אף פעם.
לי לעומת זאת היה מינוס בבנק מגיל שלוש. בהיותי שותפה פעילה בניהול הכאותי, פסאודו ניהול, יש לומר של כלכלת הבית השוטפת.
אחד הדברים המפתיעים שאמר לי הקירח באותם ימי בראשית היה שאני צריכה להבחין בין רוצה לצריכה!!
זה היה ללא ספק רגע מכונן בחיי. פעורת פה ונסערת ניסיתי להבין על מה לעזאזל הוא מדבר??
מה הוא רוצה ממני, שהרי ברור שאת הסוודר-נעליים-כובע-קרם פנים ממיץ שבלולים אני חייבת.
חייבת ברמה של חיים ומוות. כי מה לעזאזל שווים חיי ללא הנעליים האלה ממש?? כלום. שום דבר.
אין ספק שאותו חפץ חן הוא הוא האחד שיקח ממני את תחושת העצב. את הבילבול. משקפי השמש או התיק הסגול ביכולתם להקים אותי להרים ולהטיס אותי הלאה אל המשך חיי. ביכולתו של גוון הלק המדויק לסגור ולו מעט את הבור שבעומק הנפש.
מה שאני רוצה אני צריכה! מה לא??
הרבה ויכוחים היו סביב הדבר.
אני שולפת פריט מהמם כזה או אחר משקית. מציאת המציאות, שלל שהצלתי מציפורני אישה אחרת בבאסטה בשוק בצאלאל. תראה את המחיר המקורי אני קוראת מולו בתרועת ניצחון!
כן. הוא מחמיץ פנים, אבל גם את ה"מגוחך הזה" לא היית צריכה להוציא.
לתפיסתו אין 50 שח דומה לאין 500 שח. ממש מוזר חשבתי לי אז. כי במתמטיקה שינקתי בבית אמא זה היה שונה בתכלית. אין 50 שח זה שטויות.. ואם אין 500 אז מוצאים פיתרון: מחלקים להמון תשלומונים קטנים של אין 50!
בנוסף לתפיסתו האכזרית בנושא מציאות נפלאות האיש היקר שלו נישאתי לא רוצה או צריך כלום. זאת אומרת, הוא צריך לאכול, אבל מה שיש, לא חשוב מה.
הוא צריך לשירותים, מדי פעם. והוא חייב לישון. טוב נו את זה הוא פשוט עושה כי כשהוא ממש עייף הוא נרדם ונוחר ונוחר…
יש לו נעליים כי חייבים לנעול וגם כמה חולצות כי לא נעים להסתובב בלי ומן הסתם מכנסיים ותחתונים וגרביים, הבנתם את העיקרון.
באותה מידה יכול גם היה להיות נזיר.
עכשיו דמיינו את מלחמת העולמות. האיש שמסתפק במועט (זה דל מכדי לתארו) והאישה שחייבת הכל כי צריך והיא רוצה.
הכל, כל סמרטוט כל נעל כל ספל שמחייך אליה. כל צמח כל אוכל טעים ומגרה. רוצה לבוא וללכת לצאת ולהכנס להכיר ולדבר לחבק ולשתות. רוצה עוד ועוד ספרים ומחברות ועטים. רוצה עוד צבע לקיר עוד תמונה. עוד קצת חולצות לחורף כי אין לה מה לבוש בכלל. ונעליים שילכו סט תואם. ומתנה לתת כי היא אוהבת לתת.
אלה היו שנותינו הראשונות. בעיר הגדולה בדירה גבוהת תיקרה. מעל אלנבי דקה משוק הכרמל.
אחר כך באו השנים בהן לאט לאט החלה לחדור אל ההכרה שלי ההבנה שייתכן שדיסיפלינת הכאוס לא עשתה לי שירות כזה מעולה.
אלה היו השנים בהן הנעליים והספרים והכלים חדלו למלא את הבור בתוכי.
הפכתי לאמא. נלחמתי על שפיותי. על חיי. נעליים אדומות הפכו להיות נעליים אדומות ולא מקור חיים.
זה נשמע פשוט. אבל זה לקח שנים.
זה היה תהליך כמעט כירורגי להפריד ולפרק צריכה חייבת ורוצה.
למדתי שאני חייבת לאכול, אוכל מסוים כי אחרת כואבת לי הבטן. ואני חייבת לישון אחרת אני זועפת ומסוכנת לזולת. למדתי שאני חייבת קורת גג מעל הראש. וחזיות. כן ידידי, אני חייבת חזיות.
למדתי שאני צריכה לשלוט בכעס שלי כי העולם לא אשם לי. ואני צריכה לשלם בזמן דוחות חניה. ולקנות אוכל לחתול.
ולבסוף אחרי הרבה מיונים וחייבת וצריכה כאלה ואחרים (רופא שיניים, לנקות ת'שירותים, כביסה, חלה לאמא שבת וכ"ו)
הגיע גם מה שאני רוצה.
אז מה אני רוצה?
מה אני רוצה? מה? מה אני רוצה??
אני רוצה להיות בריאה. כי כשאני חולה אני נורא פוחדת. ואני רוצה שכל האהובים שלי יהיו בריאים. שלא יכאב להם שלא יפחדו הם בעצמם.
אני רוצה להיות יכולה ליצור. תמיד בכל זמן. ליצור בידיים ולהמציא בראש. אני רוצה שצבע ונצנצים וכפתורים וחוטים יהיו חלק מהחיים שלי תמיד. ופרחים. ושמיים כחולים.
אני רוצה שיהיו לי כלב וחתול, אולי יותר מחתול אחד.
אני רוצה לטייל בעולם.
אני רוצה את הזמן לחשוב. להתבטל לנוח. להתכרבל.
אני רוצה לדבר את האמת שלי ולא לפחד.
אני רוצה להמשיך לחלום. בהקיץ, או לדמיין את כל אותם חלומות שמלווים אותי, חלקם מילדות.
אני רוצה בית משלי. לא גדול. עם חצר ושער ואדני חלונות רחבים.
אני רוצה תמיד להמשיך ולהיות קצת נאיבית או קיט'שית ושתמיד תהיה בי תקווה שיהיה טוב.
אני רוצה להמשיך לזכור את כל הדברים שאני זוכרת היום. הטובים וגם הרעים. הם הטיט ממנו אני עשויה. וזה חשוב לי להמשיך ולשאת את הזכרונות האלה.
אני רוצה נעליים אדומות. כי אין לי וממש מתחשק לי.
אני רוצה שתהיה לי התחושה שהדברים בידי. ויש לי החופש להחליט ולנוע.
אני רוצה לצפות שוב בסידרה "אדונים ומשרתות".
גם הרשימה הזו יקירי עלולה להמשך עוד ועוד. כי השנים החיים והקירח אולי לימדו אותי להבחין בין לבין אך לשמחתי לא דיכאו בי את שמחת הרצון.
כמובן שניתן לשמוח בו, ברצון כאשר לא בו תלויים חיי.
כאמא אני מנסה ללמד את ילדי להפריד. הבית שלנו מתנהל בסגנון נובו דיסיפליני מעורב. מן פיוז'ן של דיסיפלינות.
ומה שמצחיק הוא שלפעמים אני נחרדת בעוד הקירח מעודד מי מבניו לבזבז את כספו על איזה דבר שטות מעופף שכעבור עשרים דקות יקרע או ישכח.
ואז אני בתפקיד דן חסכן והוא נכנס לנעלי הקירח הפזרן. אני רוצה שילמדו להנות מהכסף שלהם הוא אומר, לא רק מה שחייבים….
נו נו.. מה שעשרים שנות חיים משותפות עושות לבן אדם.
ואפילו, לפעמים, גם הקירח רוצה איזה דבר מה. כן כן.