השיחה עם השחקנים סנדרה שדה ובנה מיכאל מושונוב, במסגרת סדרת מפגשי "משפחה אמיתית", מבית יקבי טפרברג ואתר סלונה, עוררה אצלי זכרונות משפחתיים.
השנה היא 1924. נונה שלי, נערה בת 13 ממשפחת סרני הענייה ברומא, מחכה תחת אחד הגשרים של נהר הטיבר לאהובה, הלא הוא נונו שלי, בן למשפחת אסטרולוגו. האהבה שלהם דומה לאהבתם של רומיאו ויוליה, רק להיפך – היא באה ממשפחה ענייה והוא ממשפחה מבוססת, ושתי המשפחות לא ממש מתלהבות מהקשר.
אבל באהבה כידוע אין מעמדות, לפעמים צריך פשוט לקבוע עובדות. וכך נונה שלי מגלה כעבור כעשר שנים של קשר שהיא בהריון, וכשהדרמה פורצת בין שתי המשפחות היא זורקת את עצמה בייאוש למי הנהר, שידוע לכולם כגועשים, והיא לא למדה לשחות מעולם.
וכמו בסרטים ובאגדות, נונו שלי קופץ יחד עם גברים נוספים מיד בעקבותיה, ומצליח למשות אותה מהמים ושתי המשפחות מבינות שאין ברירה והקשר הזה ימומש. תוך פחות משש שנים נולדות לזוג 3 בנות ולמרות הקשיים נראה שהחיים מתחילים להיכנס למסלולם.
בשנת 1939 פורצת באירופה המלחמה. מוסוליני מנהיג איטליה כורת ברית עם היטלר וזכויותיהם של היהודים נשללות, היהודים אומנם אינם מגורשים אבל חייהם הופכים קשים. כשבעלות הברית פולשות לסיציליה, משתלטים הגרמנים בתגובה על מרכז איטליה ומתחילים לבזוז את רכושם של היהודים. השיא מגיע כאשר יהודי רומא נצטוו למסור תוך יומיים 50 ק"ג זהב לטובת המאמץ המלחמתי הגרמני, שאם לא כן 200 בני ערובה יוצאו להורג.
היהודים שילמו את הכופר, ולא מיהרו לנטוש את בתיהם אבל הגרמנים לא הסתפקו בזה והחלו להוציא עפ"י רשימות את היהודים מבתיהם ולשלוח אותם למחנות ריכוז והשמדה.
גם משפחתה של אמי הייתה ברשימה, אבל הרי אנחנו באמצע של סיפור עלילה עם סוף טוב וכך חבר נוצרי של המשפחה הזהיר את נונו שלי שהגרמנים בדרך, ממש ברחוב ליד. נונה ארזה את שלוש בנותיה הקטנות, והחבר הסיע אותן למנזר בטיבולי, בו הכיר היטב את הנזירות.
אמי בת החמש וחצי, ושתי אחיותיה בנות שבע וחצי ותשע, הושארו במנזר לטיפולן של הנזירות בעוד נונה שלי מתחבאת אצל משפחות נוצריות ונונו שלי חובר לפרטיזנים ביערות. יעברו עוד 7 שנים עד שהמשפחה תתאחד שוב בישראל, אליה תגענה הבנות עם עליית הנוער. ההורים יגיעו בנפרד, כל אחד באניית מעפילים אחרת.
עם האיחוד בארץ, הבנות מתבגרות וכל אחת מהן מוצאת בן זוג, וכמו בבדיחה גששית הבכורה נישאת לרומני, האמצעית נישאת לאיטלקי ואמי הצעירה נישאת לצבר ממוצא רוסי/פולני.
בארוחת הצהרים הראשונה של כולם ביחד נונה ונונו קמים השכם בבוקר להכין פסטה. כשמגיעים כולם בצהרים מבקשת האחות הבכורה להכין לבעלה רוטב של סוכר וקינמון, הבת האמצעית מבקשת להכין לבעלה רוטב של שמן זית, שום ופפרונציני חריף ואמי, הצעירה, מבקשת לערבב לאבי את הפסטה בסתם רסק עגבניות .
נונה שלי מנסה לרצות את כולם, ואילו נונו שלי מתיישב לשולחן בדממה, מסתכל על כולם, לוקח נשימה עמוקה, מרים את קולו ואומר "לא יקום ולא יהיה אצלי בשולחן! אצלנו כולם יאכלו עם רוטב העגבניות (ה- SOGGO) האיטלקי המקורי".
נונה שלי מכניסה את כל הפסטה לסיר, מערבבת לתוכו את הרוטב האיטלקי, מפזרת למעלה המון פרמג'נו ולסבא שלי נותר רק למזוג יין לכוסות ולהתענג בנחת על מנת הפסטה שלו.
מאז כל ארוחה משפחתית אצלנו היא סוג של "קיבוץ גלויות" שמתכנס למאכלים האיטלקיים שתמיד מלווים בהרמת כוסית, קריצה וברכה מלווה בחיוך "בורא פרי הגפן" – סאלוט.