באיזו מידה אנו יכולים להכיר אדם על פי מראהו בלבד? האם תיתכן טעות? האם ייתכן שהפרשנות שאנו נותנים למה שאנו רואים תהיה שונה מהמציאות?
קוראים לי רונלי, ואני לקוית ראייה. במשך שנים אמרתי שאני בסך הכל 'לא רואה טוב'. התביישתי בלקות שלי, אך בעיקר, התביישתי להציג את עצמי כמי שזקוקה לעזרה. תמיד האשימו אותי בכך שאני לא מקבלת את עצמי יחד עם המגבלה. התשובה שלי היתה מאוד ברורה: "אין לי מגבלה ואני יכולה לעשות מה שארצה". עם השנים הבנתי שזה נכון חלקית.
העובדה שאיני נראית שונה או כמי שמתקשה בראייה הייתה לי תמיד לעזר, אך גם לקושי. הפער בין מה שאני משדרת במראה החיצוני, בעצמאות וביכולת הוורבלית שלי, לא מתיישב עם העובדה שאני לא רואה בעין אחת וראייתי ירודה מאוד בעין השנייה. הדיסוננס הזה קשה גם לי, אך בעיקר לסביבה. כשאני אומרת שיש לי תעודת עיוור, הניתנת ללקויי ראייה ועיוורים לפי קריטריונים מחמירים מאוד, הסביבה לא מבינה בד"כ מה זה אומר. איך זה יכול להיות?
את תעודת העיוור שלי קיבלתי רק בבגרותי. עד אז לא רציתי להיות מתויגת. בערך באותן שנים עברתי שינוי משמעותי והבנתי שמותר לי לבקש עזרה, זה בסדר. אין לי על מה להתנצל וזה לא מפחית מערכי. הדבר המשמעותי ביותר שלמדתי אז הוא שאין לי מגבלה. יש לי לקות רפואית אובייקטיבית, שאינה מגבילה אותי כל עוד הסביבה שלי נגישה. אם אקבל את כל ההתאמות להן אני זקוקה הלקות לא תהווה חסם.
לצערי, הסביבה אינה נגישה דייה. אף שנושא הנגישות נמצא על סדר היום והמודעות לאנשים עם מוגבלות עולה ועולה, יש דרך ארוכה מאוד לעבור. יתרה מכך, אנשים עם מוגבלות בלתי נראית חווים יותר אפליה מאנשים עם מוגבלות נראית. זה ברור והגיוני. כשאנו רואים אנו מבינים. אנו מפרשים את המצב והוא מתחבר להגיון ובעיקר לרגש. הורגלנו לתת פרשנות ולמצוא פתרון. אבל מה קורה כשאנו לא רואים? איך זה יכול להיות הגיוני אם אין לנו הוכחות?
וזה המצב איתו אני מתמודדת יום יום. אף שאני עברתי תהליך וכבר מציגה את עצמי כאדם עם מוגבלות וכלקוית ראייה, אף שאני עשיתי שלום עם מצבי, זה רחוק מלהספיק. אני מוצאת את עצמי מתנצלת, מסבירה ומצדיקה.
הפידבקים שאני מקבלת כוללים כעס ועלבונות. כשאנשים צועקים וכועסים הם לא עוצרים לשאול או להבין. לצערי, הורגלנו כחברה להניח שאדם עם מוגבלות הוא מסכן, ביישן ולא יודע לעמוד על שלו. ואני, לא רק שאיני נראית לקוית ראייה אני אפילו אסרטיבית! מה שאותם אנשים לא יודעים הוא שלמרות החוזק הנפשי והיכולת שלי להתמודד הם פוגעים בבטן הרכה שלי.
אותם אנשים שמאשימים אותי בפניי ולא בפניי לא יודעים מהם האתגרים שלי ועם מה אני מתמודדת בכל רגע נתון. הם לא יודעים שעברתי מעל עשרה ניתוחי עיניים, הם לא יודעים שבשלוש וחצי שנים האחרונות כמעט בכל ביקורת רגילה אצל רופא העיניים אני מקבלת בשורות חדשות ומדאיגות, הם לא יודעים אילו תעצומות נפש, פחדים ולחץ אני חווה מאז ילדותי, הם לא יודעים מהם הקשיים שחוויתי במקומות עבודה וכמה קשה היה לי להוציא שני תארים. הם לא יודעים מה זה אומר לא לראות טוב.
ההתמודדות שלי במישורים השונים הרפואי, הרגשי והחברתי ידועה רק למי שמעוניין לדעת.
הפוסט הזה לא נכתב כדי לקבל טפיחה על השכם. יש לי חוסן נפשי ומערכת תמיכה מדהימה. אני אדם חזק עם הרבה שאיפות, ואני מתכוונת להשיג את כולן.
מטרתי היא לבקש שתעזרו לי להעלות את המודעות. השינוי לו אני מייחלת הוא שאוכל לבקש את ההתאמות להן אני זקוקה מבלי להרגיש ששופטים אותי, או שאני צריכה להתנצל.
תמיד אמרתי שכל אחד מתמודד עם משהו, גם ללא קשר למוגבלות. ולפעמים, כולנו צריכים הבנה, סבלנות ואמפתיה. קל לנו לכעוס ולהרגיש צודקים. גם אני חוטאת בזה, לעיתים. הפתרון הוא העלאת מודעות. ככל שנהיה מודעים יותר לאפשרות שנשפוט מישהו שלא בצדק, נוכל להיות מורגלים יותר לעצור רגע ולחשוב.
עזרו לי להעלות את המודעות. נסו לזכור ועזרו לאחרים להיזכר. עזרו לי להפוך את החברה שלנו למכילה וסובלנית יותר לטובת כולנו.