הפעם אני אתבכיין כאן קצת, מידי פעם זה נעים לבכות,
לשפוך את הרגשות , לתת להם מקום של כבוד.
אז ככה ,
הילד הקטן שלי,
סיים ללמוד!
הילד הקטן שלי
תכף בן 18
ובעוד זמן קצר
התינוק שלי מתגייס, הולך לצבא.
השבוע היתה מסיבת הסיום שלו.
מסיבת סיום של כיתה יב.
ואני ישבתי שם באולם ולא הצלחתי להרגע מהדמעות.
היו אלה כל מיני סוגים של דמעות.
דמעות של שמחה, וגאווה, וגדילה וצמיחה..
אבל בעיקר היו אלה דמעות של סיום מהולות בעצב.
נגמרה תקופה בחייו.
אך יותר מזה, הסתיימה תקופה בחיי.
כל ילדיי בגרו ואין יותר ילדים שהולכים לבית הספר.
אין יותר סנדוויצים בבוקר.
אין יותר אסיפות הורים.
אין יותר , ״יש לך שיעורי בית״?
או ״תשב ללמוד למבחן״!
ועננה עטפה אותי והרגשתי מחנק של סיום.
ישנו משפט מאד חכם שאומר:
"אנחנו לא מספיק מתענגים על הרגע,
אלא רק כאשר הוא הופך להיות זכרון".
אז לפתע, אנחנו מתגעגעים אליו.
וזו התחושה שמילאה אותי.
געגוע לילדים הקטנים שלי.
געגוע לאמא אווזה שדואגת לילדיה.
שעבורם היא כל עולמם
ועבורה הם כל עולמה.
ואני יודעת שהכל רגעי ובעוד רגע קט התחושה הקשה תעבור.
אבל עד אז אני רוצה להתענג על הרגע בו אני בעצב ובו אני בגעגוע
לפני שגם הרגע הזה יהיה לזכרון.
בהצלחה בדרכך אלעד אהוב שלי.