היו כמה תוכנית שבגללן נשארתי בבית, מזייפת כאב בטן,ראש או סתם בחילה.
בראש הוליכו HERE WE ARE, שרקדו ופיזזו ודיברו באנגלית בשחור לבן מסביב למזרקה. הייתה מורה למתמטיקה עם בובה וגרפים, ודיאגראמות. אני חושבת שבדיוק כשהיא הסבירה משהו על משולש, קמתי להכין לעצמי עוד סנדביץ', כי שטח פריסת משולש או מרובע אני עד היום לא יודעת לחשב. היו השכנים. Neighbours עם סוזי סורפייז, עם שרון שהסתובבה תמיד במדי אחות, ודיברה אנגלית ולא גרמנית…, עם מיסטר קשטן מהמכולת, וכשהוא שר לה I have a package, הוא באמת ובתמים התכוון שיש לו חבילה בשבילה. בקופסא. עטופה בנייר חום וקשורה בחבל, גם ירמי קפלן הסתובב שם בין הרגליים, בתור הילד הנודניק עם המבטא האמריקאי המושלם, שגרם לי לנסות להגיד מילים שיש בהם הרבה RRR.
והיה את ספי ריבלין. זאת אומרת, פיסטוק. והוא, הפיסטוק הזה, עם הרגע הזה שהיה צמוד ודבוק אליו, בחולצת הפסים התמידית, בכובע המרושל, היה מין ליצן תמהוני, הכי מצחיק ואנושי והכי אינטליגנטי בסביבה.
גרנו אז בבית הישן, זה ששמעו ממנו את הרכבת, שלא רחוק ממנו השתרעו פרדסים. בין הבניינים הישנים היה דשא ענק, ואנחנו, הילדים, ממש ירדנו לשחק בו. היה מטבח פורמייקה, והיה הול, וסלון לא גדול וטלוויזיה. ושם, בתוך הקופסא הענקית הזאת, בשחור לבן – התרחש העולם האמיתי.
למדו אנגלית, דיברו ערבית, בובות ידעו מתמטיקה, ופיסטוק התפלא, פוקח את עיניו התכולות הענקיות על כך שהעולם באמת עגול. לגמרי עגול.
היה בו, בספי ריבלין, חום יידישקייטי כזה, מחבק, וולטר מתאואי כזה, שגרם לי להתגלגל בצחוק רם, גם כשהבדיחות לא היו הכי חדות, אבל המימיקה, ותנועת הידיים, והזזת הראש, והעיניים האלה, והטיימינג שמביא לפאנץ' ליין, בנו דמות של שחקן. שחקן קומיקאי מחונן.
השתגעתי על נח רב מח, הבלש החריף מ'זהו זה' עם שולה המזכירה שלו, שמאוהבת בו, כי הוא יודע הכו-הול, צחקתי מיוס-הה-ף, הבעל הנעבעך שעושה כל מה שאשתו אומרת לו, ועל הצורה בה סיפר סיפורים בדרך הכל כך נהדרת והורסת מצחוק שלו.
[youtube Wu0Ex8_Kz1Q nolink]
הוא היה שחקן 'מענטעש' כזה, שהצחיק והדמיע, והמחלה הזו, שלקחה ממנו את קולו, שהיה כלי עבודתו, היא חתיכת בדיחה אכזרית של מישהו שלא באמת מבין הומור.
ספינק'ה, כינתה אותי ציפי שביט חברתו האהובה, והוא באמת היה מין ספינק'ה כזה, כמו שקראו פה לכולנו, בשמות של בית שהתכסינו בהם כמו בשמיכה חמה, בטעם לביבות גבינה מתוקות, בהתכרבלות ילדים נהדרת, באמצע הבוקר, כשכולם בבית הספר, בבית ריק, לעצמנו על הספה, מול טלוויזיה שחור לבן, מתגלגלים מצחוק.
איזה שולחן ואיזו במה פותחים שם למעלה, אפשר רק לתאר. ואתה, ספי יקר, תשמור ככה, כשאתה נח, גם בשבילנו, על המפתח של חביתוש.
