הימים החמים של הקיץ צועדים את צעדיהם האחרונים. הערב כבר נעים כמעט קריר, החצב קצת התבלבל ובמקומות מסוימים כבר בישר את הסתיו.
הגשם הפתיע אמש.
קול טפטוף הטיפות וריח האדמה הרטובה הזכירו לי את הגעגוע לימי החורף כאשר גשם יורד בחוץ אבל הבית החם מפנק ומשרה ביטחון.
ימי השרב החמים עוד לפנינו ובכול זאת ראש השנה והחגים הבאים עלינו לטובה מבשרים את עונת המעבר.
ההכנות לחג בעיצומן, כולם קונים הכול, מזון מתנות ובגדים, קונים מה שצריך וגם מה שמיותר, שיהיה, שלא יחסר, הרי אחר כך אפשר לזרוק.
אצלי בבית בילדותי דבר לא נזרק. ככה זה כאשר גדלים בבית למוד שואה. יש ערך לכל ה"יש", ויש פחד מתמיד מה"אין".
מבגדים ישנים נתפרו בגדים מחודשים, לחם יבש הפך לפירורי לחם, חלב לא טרי נהיה לבן, שאריות בשר נטחנו לקציצות, ירקות לא טריים קוצצו עם שאריות לחם, ביצים ותבלינים לקציצות ירק, ופירות ישנים בושלו ללפתן טעים.
קשה לי לחשוב על כל האוכל שייזרק אחרי החג. כדברי אמא שלי "אלפי ילדים בביאפרה יכלו ליהנות מזה".
אוכל הוא מרכיב מרכזי במנהגי החג, כמו תפוח בדבש כמו הרימון, כמו בגד לבן, כמו הדג, כמו כרטיסי הברכה שעברו מן העולם. כל כך חבל.
היה לי פעם אוסף של כרטיסי ברכה לראש השנה, כאלה עם שופר ותפוח בדבש, מקושטים בפרחים ונצנצים ועליהם כיתוב עם מיטב הברכות לשנה החדשה. היינו מחליפים את הכפולים בכאלה שחסרים. איך עושים את זה היום? ללא מילים, רק עם סמיילי ואמוג'י ?
לא כייף!!!
עוד שנה עוברת ואיתה גם המנהגים של פעם, שנה חדשה בפתח מביאה עמה עוד קצת קידמה והחידושים וכול מה שהייתי רגילה ואהבתי הופך לנוסטלגיה.
השבוע נסעתי למרכז, כמובן בעזרת הוייז ורק בעזרתה שרדתי את הכבישים החדשים היציאות, המחלפים המנהרות והגשרים. הרגשתי כמו בכוכב אחר, כוכב מהיר ועצבני. פעם בעבר הלא כל כך רחוק יכולתי להגיע לכול מקום בלי וייז. הכבישים לא היו מסובכים והיו גם אנשים שהלכו ברגל ואפשר היה לפנות אליהם ולשאול אותם איך מגיעים ל…..?
הייתי שמחה לקבל בשנה החדשה קצת מהדברים הטובים של פעם.
קצת מהשלווה, מהפשטות, מהאנושיות מהצניעות…..
זה באמת היה או שזיכרוני מתעתע ?
אולי לא חשוב מה היה חשוב רק מה יהיה, העיקר שתהיה לנו שנה נפלאה.
