כשרק הכרתי אותך, לפני יותר משני עשורים, הייתי אחרי מערכת יחסים ארוכה וכושלת עם אדם של מילים. מילים קולחות ומדוייקות, יפות ואמיצות, גדושות דימיון כיד המלך, יצאו ממנו בנביעה מתמדת, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר, עד שהבנתי שבזה מסתכם מבנה האישיות שלו. במילים שאין מאחוריהן דבר וחצי דבר. כוונה היתה שם, לפעמים, אבל גם היא היתה כל כך רגעית, כל כך אינפנטילית, כל כך לא לוקחת אחריות. לאט לאט זיהיתי את מה שנמצא מאחורי המילים: את המניפולציות, את האגו, את השקרים הרגשיים, וחמור מכל – את הסיסמאות. ויום אחד כשהמילים כבר לא אמרו מאום ונסתם עליהן ועלינו הגולל, נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה במשך ימים רבים. ביום שקמתי, נדרתי נדר לא כתוב ביני לביני, לא להרגיש ולא להביע.
ואז, חודש-חודשיים אחרי שבכיתי את עצמי לדעת מלב שבור על איש של מילים ללא כיסוי, הכרתי אותך, איש צנוע עם עיניים טובות ששותק את החיים ונמנע מהם. כמה שזה התאים לי אז, להיות עם אדם שמריע למעשים ולא לכוונות. שבשקט עושה רק את מה שצריך. הרגשתי שעם אדם כמוך אני יכולה לבנות חיים מסודרים. אז בניתי. מהר.
אבל מהר מאוד התגעגעתי למילים. אלה ששואלות לשלומי. אלא שמשתפות בשלומך. אלה שתומכות כשנמצאים במקום נמוך. אלה שמצמיחות ענפים ירוקים בלב. המילים לא באו. במקומן באה בדידות איומה, זו הקשה מכולן, בדידות שמרגישים בתוך ביחד רעוע. שנים לא הסכמתי להרגיש אותה. זאת היתה טעות. כי ביום שפתחתי לה פתח – היא השתלטה על כל חלקה טובה בחיים שלי.
כבר שני עשורים אני מבקשת שתביע. שתמצא מתוך הלקסיקון המוגבל שלך שתיים-שלוש מילים מנחמות, לא יותר. ניסיתי גם ללמד אותך את המילים, ואיך ומתי להשתמש בהן, אבל בחרת להישאר בהימנעות שכל כך מאפיינת אותך במקום ללמוד. העדפת לוותר בתבוסתנות. גם כשידעת שזה אומר לוותר עלינו.
יודעת שאם אתה עץ קקטוס, אני לא יכולה לצפות שתהיה עץ רימון. השלמתי עם העובדה שהעץ שלך נותן פרי עונתי במשורה. אבל אני לא יכולה עוד להמשיך להתחנן על נפשי הדואבת, שתסכים לפרוח בשבילי, בקטנה, בשביל מזור רגעי, ולהישאר עם הטעם המר של האכזבה בכל פעם מחדש. כבר קרה לי לא אחת שאמרתי לך, שאם לא תתאמץ לתת לי קצת פרי, אמצא את עצמי במצב מסוכן בו אני עלולה להתפתות לקטוף מעצים זרים.
כל כך הרבה פעמים רציתי לפרק את החבילה. אילוצי החיים הביאו אותי לבחור להישאר, משיקולים קרים. לוקחת על זה אחריות, ולא מספרת לעצמי סיפורים. בחרתי להישאר כדי לא להרע את מה שכבר כל כך רע בכל מקרה.
אבל להתגרש רגשית אני יכולה. יכולה לבחור להתנתק חד צדדית, להחליט שמעכשיו מתהלכים זה מול זה בקווים מקבילים שאף פעם לא נפגשים. בכל מקרה, זה לא כל כך רחוק ממה שקורה איתנו היום. להחליט שאת המזור של המילים והרגש אמצא במקום אחר, מכיל, מבין, גם אם יהיו אלה רגעים חטופים שלא במסגרת החיים האמיתיים. כי הרגעים הגנובים האלה, יעשו אצלי את כל ההבדל בין להתהלך ממורמרת ומתה בין החיים, או לחיות את החיים בתחושת מלאות לפרקים.
אז הרי אתה מגורש לי, איש שותק עם עיניים טובות. הולכת למצוא מחדש את המילים. לוקחת לעצמי את החירות להרגיש אישה מחוזרת, נחשקת, נאהבת, מלוטפת רגשית. תודה על כל מה שהיית עבורי עד היום. לא בציניות. מעומק הלב. אבל הגיע הזמן. חייבת להציל את עצמי מחיים של שממה רגשית. חייבת להחזיר את עצמי אל עצמי.
[youtube CBk5MtMxbaA nolink]
