בחורף, אני יושבת הרבה בבית, נעים לי ונוח לי בבית החם, עם בגדים נוחים בלי צורך לעקוב אחרי השעון, פשוט להעביר את היום בעשיית דברים שאני אוהבת.
בשבוע האחרון, דווקא ביום הגשום ביותר וגם היום ביום הקר ביותר לא הייתה לי ברירה ומצאתי את עצמי יוצאת.
בהתחלה זה הכעיס אותי, אבל מהר מאוד גיליתי שזה ממש לא נורא. האוויר צלול והקור, ברגעים הראשונים, היה לי ממש נעים.
הצלחתי לסיים את המשימות, הקור לא הקפיא אותי והגשם הרטיב אותי רק קצת, רק נתזים שהמטרייה לא יכלה להם. ניצחתי את איתני הטבע!
הצלחתי במקצת להבין את ההתרגשות של הילדים הקטנים, עם בוא הגשם הראשון, לנעול מגפיים חדשים ולקפוץ איתם ישר לתוך שלולית, לפעמים שלולית של בוץ ולהשפריץ על כל הסביבה. לא זכור לי שאני עשיתי את זה בילדותי. בטוח שאמא שלי לא אפשרה לי מעשים מלכלכים כאלה.
בהגיעי הביתה, הגשם המשיך לרדת בחוץ, אבל בבית, התריסים מוגפים, חם ונעים, הכורסה המפנקת שלי, ממוקמת מול הטלוויזיה, לידה סלסלת הסריגה, הספר והכירבולית מונחים ומחכים לראות במי אבחר, עם מי מהם אבלה את השעות הבאות. ההזמנה להצטרף מפתה.
אמא שלי, במרומי השמיים, בטוח מאוכזבת ממני. היא חינכה אותי לחריצות, החדירה בי את מוסר העבודה, לימדה אותי שבמילון שלנו המילה בטלה, לא קיימת ואני רק מחפשת את הפינוקים והמנוחה.
סליחה אמא, אולי הזדקנתי, אולי אני מותשת.
אני הולכת להכין לי כוס קפה ולהתמסר לפעילות הלא מוסרית של צפייה בטלוויזיה באמצע היום. אולי גם ארדם קצת, הרי יצאתי היום ונלחמתי באיתני הטבע. היה לא פשוט לנצח אותם!
