בשיעור לפני האחרון של "קרש קפיצה לחיים", המנטורים איחלו לנו שתהיה לנו שנה של משברים. ולמה זה? שאלנו בפליאה בעיניים פתוחות לרווחה. "מכיוון שממשברים צומחים" השיבו לנו. אם כך, חשבתי לעצמי, אם ממשברים צומחים גבוה אני צריכה כבר להגיע לירח… מהדברים שיכולים להיראות לנו הכי נוראיים בעולם, אם לוקחים את זה לכיוון הנכון ולא יושבים ומרחמים על עצמנו אפשר להוציא דברים יפים (קחו למשל את אדל, הזמרת השמנמנה שהיא דוגמה קלאסית. היא לא היתה מוציאה דיסק כזה מהמם ושירים כאלה מעלפים אם החבר שלה לא היה זורק אותה…). זו בהחלט נקודה למחשבה.
הרבה פעמים אנחנו מתכננים לעצמנו דברים לעשות אבל דוחים את העשייה מסיבה כזו או אחרת למשל, עצלנות, חוזר חשק, חושבים לעצמנו שלא באמת צריך וכו'. מטלות מסוימות באמת יכולות להיות מעיקות לפעמים כמו זבוב שמזמזם לך ליד האוזן ואתה לא מצליח לחבוט בו במגבת כדי שיסתום. אבל ברגע שהמשימה מתבצעת, הרגשת הקלה מתפשטת בנו, ששמנו עוד וי אפילו למשימה הכי קטנה. ברגע שאנו מבצעים משימה ונפטרים ממנה, במיוחד אם התאמצנו והשקענו כדי להשיג אותה, מופרש דופמין למוח. הדופמין הוא מוליך עצבי במוחנו, הוא מעורב בתהליכים מחשבתיים גבוהים. יש לו תפקיד מרכזי בתפקודים קוגנטיביים, ותפקודי תנועה, קשב ולמידה. לדופמין יש גם תפקיד מרכזי במערכת החיזוק והוא חיוני להערכה של מטרות ותכנון פעולות המיועדות להגשמתן.
אז לכבוד השנה החדשה, מומלץ לתכנן הרבה ולהגשים כמה שיותר כדי שיהיה לנו הרבה דופמין. לכבוד השנה החדשה מומלץ גם ללמוד להקשיב לאחר. לא סתם להקשיב לחבר או למישהו קרוב ולהנהן ולהגיד לו אחרי זה שזה מאוד דומה למשהו שמזכיר לנו אצלנו, כי יש לנו נטייה כל הזמן לדבר על עצמנו ולייחס את כל מה שנאמר אלינו. אלא, באמת להקשיב, מכל הלב. זו המתנה הכי טובה שנוכל להעניק למישהו וגם לעצמנו. להקשיב במטרה להבין עד הסוף את הצד השני מבלי לייחס את זה אלינו. תנסו, זה יכול לעשות קסם. והכי חשוב, שתהיה שנה של קפיצות כמה שיותר גבוהות.
ביום ד' הבא, ה1/10 תתקיים הרצאת "קרש קפיצה" בבקסטייג' בפ"ת.
לפרטים: