אני מקפיאה ביציות. זה אקט מאוד אופטימי בהתחשב בעובדה שהחבר שלי עזב אותי באמצע בדיקות. תמימה? רוצה להאמין שכן. תמימות לא נתפסת בעיניי כמילת גנאי. ההפך, אני מנסה לשמר אותה והיא נתפסת אצלי כמחמאה. אני מקווה שהאקט הזה ישמור עליי בימים קשים של טיפולים לא קלים. שייתן לי את התקווה שעוד אצליח ליצור חיים ומשפחה חדשה עבורי ועבור ילדיי.
אז מבחורה שבורחת ממחטים כמו מאש, וכבר שנים שלא עשיתי בדיקות דם עד לחודשים האחרונים הגעתי למצב שבו היום! הזרקתי לעצמי זריקה עם קוקטייל של הורמונים מגניבים. עד כדי כך אני רוצה את זה.
ובכל זאת, הדבר הכי מפחיד בשבילי, הוא איבוד השיער המתקרב. זה מרגיש לי כמו סוף העולם וכל יום שעובר נראה לי כמו ספירה לאחור לגיהנום. אז נכון, זה רק שיער, וזה יגדל חזרה. אבל השיער שלי היום הוא הכי ארוך מזה שנים ואני לא רוצה לשנות בפעם הראשונה בחיי את המראה שלי. מוזר שדווקא עכשיו, אחרי שנים של חוסר בטחון, ומלחמה אני מאותגרת באיבוד השיער. בשנים האחרונות הגעתי למקום של קבלה ואפילו אהבה, של הדמות שמביטה אליי מהמראה.
אני חווה פרידה מהשיער שלי. כמו פרידה מחבר או בן משפחה. אני מריחה אותו תדיר, מסדרת אותו בכל מיני צורות, או שלחילופין מתייחסת אליו כאילו כבר נשר והוא לא קיים. והוא, כאילו מסרב להיפרד גם, נראה הכי טוב מזה שנים. פתאום מבריק, מסתרק טוב, ומשווק את עצמו הכי אפקטיבי שאפשר. ומה שלי נותר לעשות זה להזכיר לעצמי להתייחס לזה כמו לנשל נחש. מעין התחדשות ולידה מחדש. יחד איתו ועם הטיפול שיגיע ויפרמט לי את הגוף, תיוולד מישהי יותר חזקה ומשודרגת.
כשישבתי והסתכלתי בבית החולים על קבוצת האנשים שחיכו בתור לרופאה, חשבתי לעצמי, שזה זמן טוב להיות דתייה. דתייה מכל דת שבה מכסים את השיער. אפשר להסתיר את עניין המחלה בימים שלא בא שינעצו בי עיניים או לענות על שאלות. אבל דתייה אני לא. וכשהייתי שם, לא התחברתי לזה. אז ההקלה הזאת, לא רלוונטית לגביי.
הדבר הכי מוזר שאני יכולה להעלות על דעתי, זה לשים פיאה. פיאה זה כאילו של דתיים , או משהו ששמים בפורים. מה לי ולזה? אני כבר עכשיו מדמיינת את עצמי הולכת ברחוב עם חיה מתה על הראש, נקרעת מצחוק כמו חולת נפש, מתעצבנת, מתגרדת, מוציאה את הדבר הזר הזה מהפדחת בשאט נפש, מטיחה אותו בפח הקרוב וממשיכה ללכת. ומסביבי, מנסים "לנרמל" אותי. כאילו שאם היצור הזה ישב לי על הראש, הכל יהיה בסדר. אני שונאת הכחשות. לא אוהבת העמדות פנים. אז כרגע, כמו שנראה לי נכון לעכשיו, וסלחו לי אם אשנה את דעתי, פיאה זה הדבר האחרון.
אני זוכרת שבשנות נעוריי, בשנות התשעים, היה הלהיט המדהים של שינייד אוקונר "nothing compares to you", עם הקליפ הבלתי נשכח שלה בקרחת. כולנו טענו אז שקרחת זה ה – דבר. כולנו רצינו כזה, וכמובן שלכולן לא היה אומץ. עוד אני זוכרת, שבשעות השיעמום בבית הספר או בצבא עלו השאלות הבנאליות של "עבור איזה סכום היית עושה קרחת?" ואצלי היום המחיר משתלם. אני נותנת שיער בעבור חיי.
אחת הפנטזיות ההזויות שהיו לי, בימים בהם השיער שלי נראה זוועה, אחרי צביעות, הבהרות או פנים, לעשות קרחת ולהתחיל מחדש. מוזר, או כמו שאומרים ,"היזהר במה שאתה מבקש". ביקשתי וקיבלתי.
המשך בהחלט יבוא…
outube ]