קמתי עם כאב.יכולתי ממש לגעת בו.בדיוק בחור.הנשימה קטועה והדמעות זולגות לבד.ריח החביתה והסלט של שבת.החלב שנשפך
תאוות היצירה מהדהדת ימים ארוכים ואיני עושה דבר.פצעי החגים.הגעגועים לסבא וסבתא.המרק והקניידלעך.בסדקים של הלב מרפרפות קרניים אחרונות של יום.כל יום .כאבי הגעגועים.בחוץ האביב פורח.פרפר לבן,צחוק ילדים,עיניו התכולות של בני הצעיר.יוצאת עם הקפה השני.נוגעת בלחות האדמה.מצלמת נמלה.בדמיוני אני קודחת על הבד בחדר למעלה.בסטודיו אפוף ריחות זיעה וצבע.פרעות בנפש.תשוקות אבודות.דברים לא ברורים דווקא נצרבים.מילים של מורים.שחפים לבנים.גלידה ביפו.החיבוק שלך
קול החיות השותקות.לקפוץ מרכבת נוסעת.לאבד תינוקת.להתבונן בחיים מול העיניים מתים
להריח את הסוודר החום .הישן .הדהוי .האהוב.שנים.השאריות בחלקים שהשרוול נוגע בגוף.לשים ראש
להרגיש את הלב.דופק כמו ריח הקרונות החמוץ מעורבב עם החום,מציאות החיים,הסיפורים,השתיקות וכבר איני יודעת מה מציאות,מה דמיון
בתוך החלומות והתום נגיסות של כאב מצמית וחור שחור
"60 שנה אחרי הנשמה שלי חזרה לעצמה"אומר צבי איכנולד לצבי בנו על אדמת אושוויץ
מסע בתוך מסע.הזכרון ת מ י ד חי.הצורה שלו משתנה.
שרוטת שואה אני.תמיד הייתי.מאז ילדותי המוקדמת.כאילו נולדתי ככה.מתחת לעור קעקוע צרוב.בלעתי כל הילדות ספרי שואה.אוחזת בבובה.מתחת לשלחן.בשעות הקטנות של הלילה עם פנס מתחת לשמיכה.הווילון הכתום שומר עלי
"הזהו אדם"של פרימו לוי.תמיד אבל תמיד ליד המיטה.גם השמיים בתוכי של אתי הילסום.אלי ויזל.פרנקל."האדם מחפש משמעות"…
מעבר למקום ולזמן.כל המילים בעולם לא יוכלו.המבט בעיניים.העצב האלם.השאלות.היכן היית אלוהים?
אימת פחד המוות.הבדידות.החולי.העלבון.ההשפלה.הנרדפות.הרעב.התלישות
עוצמות ותעצומות הנפש שאותם אנשים נזקקו להם שם.
השיינע מיידלע,..שכב נא בני שכב במנוחה אל נא תבכה מרה…שנים על גבי שנים.קראתי ובלעתי בפטיש מטורף.דמיינתי עוד מהגיל הממש צעיר שלפני הקריאה.הגיל ששחקתי בבובות.עד היום יש לי כמה פריטי לבוש בורוד ותכלת שאמי וסבתי סרגו לי,לבובות.יכולה להעיד אמי בת ה82,צלולה ושרק תאריך חיים.עד מאה ועשרים.אמן.הייתי משחקת ב"שואה" לבדי עם בובותי.לא משחק ששתפתי חברות.הייתי מתחבאה מתחת לשלחן במטבח.מתחת למיטה בחדר השינה.מאחורי שלחן הכתיבה .בארון.בין המצעים למגבות.הבובה האהובה עטופה קרובה ללבי הבוער
הסיפור על הבור עם ריח הביוב והטחב ובו הסתתרה משפחה עם תינוק.האימה.פחד המוות פן הבכי ישלח את כולם אל הגז.החרדה המשתקת של האם פן יתלשו מזרועותיה את ילדה.הייתי מדמיינת את תאי הגזים,הפחד הקר בעצמות.מנסה להבין שהכל באמת קרה וכאב היתמות של כולנו כעם.שנזכור ולא נשכח ולניצולים ניתן סוף של כבוד
בגיל 58.צעיר.מדי.אבי ז"ל נפטר מדום לב.(אמי חיה עם בעלה השני.איש שכולו זהב טהור ואין סבא טוב ממנו.גם אם הדם אחר…)אחות אבי חיה עם בעלה בגרמניה.יש להם בת.רנה.עם סגול…סבתי נפטרה מעל גיל 90.שנים לא היינו בקשר.לאחרונה כן.כי טובה הסליחה על הטינה ואין אני,הבנתי בבגרותי יכולה לשפוט.למרות שעדיין לא יכולה להבין איך ממשיכים יהודי גרמניה לחיות שם…
הצד הייקה.לא מזמן אחרי סירוב של שנים נסענו לברלין.פרצופי הברזל של קדישמן מלווים את חלומותי מעת לעת.שעות היינו במוזיאון היהודי.שעות.בלי חתיכת שמים…השמות המוטבעים בבלטות על המדרכות המפוארות.הנקיות.השדרה הארוכה.בתי הקפה.פסי הרכבבת.הסיפורים על ילדים שנתלשו,נחתכו מידי אמם.אבות לכאן.אמהות לשם.ללא קול,זלגו דמעות חמות מלוחות כל השהות בברלין.הלחיים קפאו.הבורות.המשרפות.התאים.הנעליים.הגז.כל מה שנצרב בעור,מתחת,בנשמה;הכינויים"סבונים"לאותם ניצולים התקבלו אז,בזמנו בלעג ובאטימות בארץ הקודש…
מזל שהסבא שלי מצד אמי בדקה ה99 הריח את האסון מתקרב,חתך וברח לארגנטינה מפולין.השאיר רכוש רב מאד אבל ניצלו הוא וסבתי וילדו שלוש בנות בהפרש של שנה.אמי האמצעית.עבדה שנים כמזכירתו הצמודה של יצחק נבון ועלתה במסגרת הנוער הציוני לארץ ישראל.לקיבוץ שם הכירה את אבי ממוצא גרמני, שכל המלחמה הסתתר מתחת לטירת המשפחה.יקים אמידים ,חסידים.(אני נצר ישיר של הרבי מלובביץ…ממש ככה.)סבתי,אמו,אביו שמת ברגע השחרור…עבר את כל הסבל.כל המלחמה באדמה,העוזרת מלפני המלחמה עלתה לגור למעלה בביתם .טירה ממש…
טיפלה בסבי,סבתי ושני ילדהם אבי ואחותו הצעירה ב9 שנים.כאמור הסבא מת ביום השחרור.ברי מזל…שהרי אם היו נמצאים היו נשלחים לגטו.ברגע הסיום לבו לא עמד.הסבתא ייקית קשוחה נשארה בגרמניה עם אבי ואחותו.אבי עלה במסגרת הנוער העולה מגרמניה לאותו קבוץ בנגב.שם הכירו הוא ואמי.לימים כל משפחת אמי עלתה ועברנו להרצליה.שם גדלתי.
גם ברגעי הסוף אנשים דבקו באמונתם.אלוהים היה בלבם"אני מאמין באמונה שלמה".גם ההומור השחור עזר לקיום ההשרדות
אנשים נשארו עקורים.גם מי ששרד.שרד?האשמה שנשארו דווקא הם בחיים.הבושה.הנשמה לא מצאה מנוח.המילים לא יצאו.הצורך לגונן על הילדים.הדור השני.לשמור עלינו.גם אני לא נתתי.לא הייתי מסוגלת.אולי בבגרותם יסעו.בזמן התיכון לא אפשרתי,גם בגלל הגזל …לבני לנסוע למחנות.
בכל שנה וכל השנה עלינו לזכור ולנצח לא נשכח
קמתי עם כאב השואה וריח החביתה
