אם יש משפט אחד שמכיל בתוכו את כל התורה כולה שלמדנו בסדנת הצילום המתוק עם ירון בן-חורין – זה המשפט הזה של אנסל אדאמס, אותו ציטט ירון בתחילת הסדנה.
"אני לא לוקח תמונות. אני עושה אותן"
אני מודה, באופן רגיל אני "לוקחת מה שיש". רואה – קליק – מצלמת ! והסיפור נבנה מתוך היש.
בצילום אוכל זה אחרת ובמיוחד בצילום מתוקים ובמיוחד במיוחד כשיודעים מראש ששוקולד הוא בליבת הסיפור.
השוקולד בליבת הפרלין, אגב, הוא בטעם תפוז-פרדס והשוקולד שעוטף אותו מריר מעולה. (מתחילים להרגיש את בלוטות הרוק? יופי. ככה בדיוק מתחיל סיפור הצילום)
סיפור אהבה על השיש
הפרלינים האלה הם תמצית האהבה. מגיל מאד צעיר הושבתי את בנותי על השיש עם מטרפה ביד כל פעם שהכנתי עוגות. הצליח לי בענק. תוך כדי שמיתגתי את עצמי במשפחה כבשלנית סוג ז' גידלתי במקביל שתיים שהן גם יפות וגם אופות (וגם חכמות בטירוף, אבל זה כבר סיפור אחר). סדנאות בישול, אפייה ושוקולד הפכו להיות פעילויות ימי-הולדת שגרתיות (כמו גם פיצוח חדרי בריחה, אבל זה שייך כאמור לסיפור ההוא, האחר)
עשרים ומשהו שנים אחר כך, הכי טבעי שאני אגיד לגל – מתוקי, תכיני לי פרלינים ליום צילום, אני באה לעזור לך.
סיפור ההכנה הוא סיפור מהפנט אך מלוכלך. זה מתחיל נקי ומסודר, אמנם: התבניות, המכחולים, הקעריות הקטנות לערבוב צבעי המאכל מסודרים על השיש המבריק, אך זמן לא רב אחר כך השיש, הקירות והרצפה כבר מנוקדים בכתמי תפוז ושוקולד. צילומי תהליך העשייה נראים בהתאם.
מכיון שהגעתי על תקן הסו-שף, או יותר מדוייק סו-שוקולטיירית, תפקידי היה להכניס למקפיא, להוציא מהמקפיא, לנקות, לנקות, לנקות.
וגם לצלם, לצלם, לצלם.
תקצר היריעה מלספר איך הונחו הפרלינים המוכנים בעדינות בקופסה קטנה ונעטפו היטב, איך הגיעו ברכבת הביתה ואיך הונחו במקפיא עטופים ומוגנים בכישוף "לא לגעת".
כשהגיע יום הצילום, הייתי כל כך עסוקה בהכנת התפאורה (צלחות, צעצועים קטנים, קונכיות, וכיוצא באלו) שכמעט יצאתי מהבית בלי לקחת את השחקנים הראשיים במחזה. מזל שנזכרתי בזמן.
הסטודיו של הצלם ירון בן חורין במתחם התחנה בתל אביב נתן במה מושלמת ל'עשיית תמונות'. אור רך של בין-ערביים, טקסטורות של בד, עץ וברזל שהציתו את הדמיון, הנחייה נעימה ומדוייקת, חברותא של נשים יצירתיות וכמובן, כמויות עצומות של שוקולד עלית בכל תצורה אפשרית. מריר, מתוק, לבן, בתוך לחמניות ועוגות, בתוך סוכריות ועוגיות, עטוף וגלוי, שבור ושלם- גן עדן זה כאן !
צילום טוב משלב עקרונות של קומפוזיציה ותיאורה עם סיפור שמעיר רגש. שוקולד, עבורי – זה פאן. זה אהבה, זה השתטות, זה מטען של אנרגיות ונחמה בזמן משבר. זה משחק, זו העזה, זה לצאת מהקופסה. ואם כבר לצאת מהקופסה – לקחתי את המנדלה כמוטיב מוביל והתחלתי לשחק.
מכסה הברזל העתיק דיבר איתי באותה שפה. נקודות נקודות, מעגלים מעגלים. תחרת ברזל מול תחרת זכוכית. אחדות הניגודים.
המחרוזות הפריעו לי לצלם, וכשהורדתי אותן, הן נקלעו לזירת ההתרחשות ויצרו סיפור חדש. סיפור של שקיפויות וצללים. החרוזים התכולים התחילו לדבר עם צלחת הזכוכית, החרוזים הלבנים ליטפו את הצדפים, והים עירסל את גנב-הפרלינים ששט לו באסדה השבלולית מרוצה בעליל מהתפתחות העלילה.
כשהגענו לשלב העריכה וראיתי את הצילום הזה, שיר ילדות התחיל להתנגן בראשי:
אצו רצו גמדים
אצו רצו שיחקו –
קוקו-ריקו-ריקוקו,
שיחקו במחבואים –
שם יפה לו טימפינטן,
התחבא בתוך שבלול –
לולי-לולי-לולי-לול
רוצות מתכון? בבקשה:
