בדרך כלל אני יודעת לקרוא אנשים, היא בחשה את השיקוי המבעבע בקדרה שהפרידה ביננו, לוחשת מדי פעם מילים לא ברורות, אבל אותך, מדיאה…היא הרימה את מבטה אליי, שיערה האדום והמתולתל שהגיע עד למתניה זוהר לאור הנר שדלק על השולחן, אותך אני לא מצליחה לקרוא. אני לא יודעת כמה זמן הסתכלתי לתוך העיניים הירוקות שלה אבל זה היה מספיק זמן כדי ליפול למלכודת שלה, כי העיניים הירוקות של קירקה ממגנטות, ברגע שאתה נתפס, אתה נתפס. מכושפת, ראיתי את העיניים הירוקות שלה בוחנות כל הבעה בפנים שלי, מחפשות בקדחתנות כל קמט שיכול להסגיר אותי, כל טיפה של זיעה שיכולה להעיד על הסיבה האמתית שהגעתי אליה.
משקה מפרח לבן? היא שאלה אותי לפתע, קוטעת את המחשבות שלי עם השיעול הטורדני שלה, יורקת על הרצפה נוזל שחור. חלב חם, עניתי, מתאמצת לשמור על קור רוח, מבחינה בצילה המרצד לאורו של הנר על קירות המחילה בה היא מתגוררת בשנים האחרונות, מחסירה פעימה לקול בכי רחוק שנשמע מעבר לקיר…
התקבלה עוד תלונה, הוא התפרץ למשרד, מניח על השולחן תמונה של ילד מחייך כבן חמש. זה כבר הילד העשירי שנעלם בחודשים האחרונים, הוא התיישב על הכיסא ממולי מצית סיגריה עם גפרור, מגניב מבט לעבר המחשוף בחולצה שלי. מתעלמת מהגסות שלו, הבטתי בתמונה של הילד המחייך עם הפוני הזהוב. יודעים כמה זמן הוא נעדר? שאלתי, מגלגלת את עצמי על הכיסא לעבר הלוח שתלוי על הקיר, מוסיפה את התמונה שבידי לתשע תמונות של ילדים זהובי שיער שכבר היו תלויות עליו. חודש, הוא לחש, כמו משתדל שלא אשמע…חודש!! צרחתי, מעיפה לכל עבר את התמונות שהיו נעוצות בלוח, ורק עכשיו הגישו תלונה??
את לא תצליחי לעבוד עליה, הוא העיף מעליו את השמיכה, מתחיל לחפש אחר קופסת הסיגריות שלו. הבטתי על הגוף השרירי שלו, שומעת את הקול בראש שלי קודח לי שאחזיר אותו למיטה. את עלולה לסכן את עצמך, הוא נשען על החלון, מצית סיגריה עם גפרור, משתדל להישמע דואג. לא ידעתי שאתה מכיר את קירקה כל כך מקרוב…הוא החל משתעל, כמעט ונחנק מהשאיפה של הסיגריה…מים? התרוממתי מהמיטה, מגישה לעברו כוס מזכוכית, אבל בדיוק שהוא ניסה לאחוז בה הרפיתי את האחיזה שלי, נותנת לכוס להתנפץ לרגליו בקול רעש גדול. בפעם הבאה שארצה שתזיין אותי, פתחתי את דלת החדר לרווחה, מסמנת לו עם הראש שיעוף, תזכיר לי להזכיר לך שאני לא מערבת עבודה עם הנאה…
מבלי לחשוב פעמיים חמקתי לעבר פרוזדור חשוך, נצמדת לקיר, מתקדמת בזהירות לכיוון קולות הבכי שאני שומעת, יודעת שאין לי הרבה זמן עד שקירקה תבחין שנעלמתי. הקול הלך והתקרב כשהגעתי לדלת מברזל, מצמידה את האוזן קרוב קרוב, יודעת שהוא בפנים. אחד…שתיים…שלוש…ספרתי בלב, פורצת פנימה, שולחת את היד מאחורי הגב שלי.
את בטח מחפשת את זה… היא צחקה, עומדת מחוץ לכלוב ענק שבתוכו התהלכו טיגריסים אימתניים לצד חלקי גופות קטנות ומבותרות, בידה האחת מלטפת בעדינות את ראשו של הילד שעמד לצדה, וביד השנייה אוחזת באקדח שלי. השארתי בו רק כדור אחד, היא המשיכה לצחוק, בואו נשחק משחק, היא אמרה, מצמידה לראשו של הילד המבועת את האקדח, לוחצת על ההדק…
קליק…הצליל הדהד בחדר. נשמתי לרווחה, הכדור לא נפלט. עכשיו תורך, היא אמרה, מכוונת את האקדח אלי, נקרעת בתוכי למראה הכחוש של הילד, קליק…הצליל הדהד בין הקירות בדיוק כשביקשתי סליחה מהילד עם הפוני הזהוב שתלה בי עיניים מלאות תקווה.