יום שני. כמעט סוף השנה האזרחית.
יום שבו השמיים אפורים, מתקרר ומתחיל לטפטף.
השמנמונת מנועה מלפקוד את המוסד האיכותי אליו היא נוהגת ללכת מדי בוקר.
ואני צריכה להתייצב באולמה של השופטת טל בשביל לקבל את גזר הדין על אי עצירה בתמרור עצור.
כי בסוף מאי, מה שכעת נראה בחיים אחרים, לא ראיתי, אז לא עצרתי. זוכרים?
אני מבינה שאצטרך להיות שם לבד, באולם בית המשפט בחדרה.
לרגע אותה ציפור מבוהלת נחבטת בתוכי: לבד? אני? אל מול החוק? אבל שום פיתרון לא נראה באופק.
לאף אחד אין זמן או לא יכול לבוא איתי. זו אני מול גזר הדין. אני לבדי.
עשר דקות אחרי, משהו חדש עולה בתוכי, איזו תחושת יכולות, מסוגלות, שתי דקות אחר כך אני מרגישה אפילו הקלה.
אני באוטו, ברדיו יש רצף של שירים שמביאים גלים של מחשבות, להקות להקות. מחשבות על דרך ותהליך. על שיחרור והתחלות חדשות. על פרידה ומפגש. על ציפיות ואכזבות. על התפכחות ותבונה.
הכביש פנוי ושמי האפר עוטפים מסביב. לולא הייתי בדרכי אל בית המשפט נושאת אשמה איתי היה הכל מושלם.
יש חניה ממול המבנה.
אני וחוטי הטריקו בסל צבעוני מתיישבים אל מול הדלת. איש איש וניירותיו, עורכי הדין שלו ויועצים-תומכים ומעודדים למיניהם. ואני, סורגת. סורגת אהבה במעגלים. ותקווה. ומחשבות טובות.
כשאנחנו נקראים אל האולם הרגליים שלי לא רועדות. אני יודעת שיש בכוחי להסביר את עצמי. שכבר מצאתי את הקול שלי. ואני ברורה לגמרי.
אני ממשיכה לסרוג. עכשיו צהבהב אחר כך אדום.
כשמגיע תורי אני עומדת יציבה אל הדוכן. מישירה מבט ומבקשת להגיש מכתב לשופטת. היא מופתעת, הרי יש לך עיסקת טיעון היא אומרת, קחי בחשבון שאם את בוחרת לנסות לשכנע אותי תאבדי את ההסכם.
אני מסכימה. אני מבקשת שתקשיבי לי, אני עונה.
היא מקבלת מידי את המכתב. כתוב בו שאני לא יכולה להסתדר בלי רשיון הנהיגה שלי. כי לגדל 17 ילדים בלי יכולת לזוז ממקום למקום זה בלתי אפשרי.
היא מסיימת לקרוא ומביטה בי שוב. מבטה אחר, רך ואנושי יותר. שואלת אם יש לי מה להוסיף? אני מוסיפה כמה מילים.
היא מקריאה את הכרעת הדין. קנס ושלילה על תנאי. אין שלילה בפועל.
אני מודה לה והיא מחזירה בהינהון.
היא הקשיבה לי.
היא שמעה. והסכימה. הקלה.
יומיים לפני סוף שנת 2013. נסעתי לבד בגשם לחדרה. ונסעתי בגשם חזרה הביתה. חושך ירד על הכל ופנסים עלו ובאו.
אני נהגתי ואפילו החוק לא עצר את התנועה שלי.
כי כבר אי אפשר. כי מצאתי את הקול שלי. והוא ברור. ומדויק.
כי בסופה של השנה הזו מלבד האור ששוטף אותי מבפנים ובחוץ,
גיליתי עוד כמה דברים. חלקם מפתיעים, את חלקם ניתן היה לצפות וחלקם בלתי צפויים לגמרי.
כי לקראת סוף השנה, איפה שהעיגול הזה כמעט מושלם וקצה נושק לקצה הבנתי שהלב שלי יודע. שהוא חכם. ושאני חייבת להקשיב לו.
גיליתי שאינני יכולה לשתוק יותר. אני לא יכולה לשתוק אהבה. לא יכולה לשתוק מגע או תשוקה.
לא יכולה לשתוק געגוע. כמו גם כעס.
גיליתי שהקול שלי ברור וחזק. וכשאני רק רוצה, ממש רוצה, מבינים אותי. מקשיבים לי.
וגיליתי שאני יכולה לחיות עם זה שיש כאלה שלא יכולים עכשיו. שאי אפשר להם להבין. ולסמוך על הדבר הבלתי ברור הזה שנקרא הלב.
הלב שלי בחר עבורי כמה בחירות מאד משמעותיות בחיי. חלקן דרמטיות מאד. מפתיעות. ועליהן ממרחק של זמן אני יכולה רק להגיד שהוא צדק.
שהוא לב חכם ורגיש. ואמין. וחרוץ. לב אמיץ.
ובאופן שלא עולה בקנה אחד עם שום ספר אנטומיה מספר חדריו גדול פי כמה מארבעה. תקרתו גבוהה ואדני החלונות עמוקים.
וכך הסתיימה שנה של אזרחים. כשיום שלישי נשק לרביעי. בדיוק בחצות שוב הייתי באוטו.
נוהגת את חיי למקום בו הם צריכים להיות.