קולטורה והעיר הגדולה

קולטורה והעיר הגדולה
4:30 שעון ניו יורק אור ראשון מבצבץ מהחלון נאבק בשלטי הניאון המהבהבים ואני ערה לחלוטין, הג’ט לג חזק ממני ולכן אני נכנעת לו ומחליטה שזה לטובה יותר שעות ערות שווה יותר זמן חופש…
אני מכינה לי קפה ומתיישבת ליד החלון הגדול ממנו ניתן לראות גם את הכיכר על שלל אורותיה וגם את נהר ההדסון , ממרומי הקומה ה-54 העולם למטה נראה זעיר שקט וקסום.
תוך כדי חולפת במוחי מחשבה לנעול נעלי התעמלות ולצאת החוצה אולי לצעוד אל הפארק הנמצא לא רחוק לראות מקרוב איך העיר מתעוררת, אבל אני לא באמת אמיצה… וההבטחה ( לפולני שלי ) לשמור על עצמי מתעוררת אף היא ומקישה בחוזקה על דלתות המחשבה ואני מוותרת על הרעיון שהיה יכול להיות חווייתי לכשעצמו.
את הזמן עד שהשעה תהיה סבירה לצאת החוצה אני מעבירה בקריאה, בטלפונים לאהוביי ובתכנון הלו״ז להיום.
השמש עולה ומבטיחה יום בהיר וחם ,והשעה כבר 7:30 זה הזמן לצאת לרחובות, מכיוון שהזמנתי את החדר ללא אופציית ארוחת בוקר אני מחליטה לאכול בחוץ , מי שהיה בניו יורק וודאי מכיר את התופעה בה כולם עושים את דרכם ממקום למקום כאשר בידם כוס קרטון מהבילה מלאה בקפה אותה קנו לארוחת הבוקר בתוספת בייגל או מאפה כלשהו.
אז בניו יורק אהיה ניו יורקית, אני נכנסת לסטארבאקס הסמוך ולאחר שאני עומדת בתור הארוך אני מזמינה קפה קר ובייגל טוסט עם גבינה.
ממול פזורים בכיכר כסאות ושולחנות מתכת אדומים, אבל אני בוחרת להתיישב במרומי גרם המדרגות האדום שהיה סגור אתמול וכעת משום מה פתוח ואוכלת תוך כדי צפייה בנעשה סביב, אני מבחינה בשוטרים לא מעטים שמפטרלים רגלית ושומרים על הנעשה וזה נוסך בי הרגשת בטחון, לא מעט אנשים ישובים מסביב בשעה זו חלקם יושבים וצופים בגורדי השחקים חלקם ישנים בישיבה וחלקם שותים או אוכלים כמותי.
התוכנית להיום הינה ביקור בתערוכת פיסול עכשווי בגלריית דייטש פרוג׳קטס בסוהו, ביקור בחנות של ציוד לפסלים ושיטוט ברחובות השכונה הבוהמיינית, אני מחליטה לצעוד לשם רגלית ולא להעזר ברכבת התחתית ומכיוון שהגלריה בה התערוכה מתקיימת נפתחת רק בשעה 12:00 יש לי את כל הזמן בעולם ואני עושה את דרכי בניחותא הנוף האורבני משתנה ואת גורדי השחקים הזגוגיים מחליפים בנינים נמוכי קומה מלבנים אדומות פה ושם אני מבחינה בגינות חמד ועוצרת לשבת ולאגור כוח להמשך היום תוך כדי שאני מנשנשת פרוסות מנגו עסיסי שקניתי מבחורה מכסיקנית באחד מקרנות הרחוב.
במהלך הדרך גם האוכלוסיה משתנה ואני מצליחה לזהות יותר מקומיים מאשר תיירים, וככל שאני מתקרבת לסוהו שוב הרחובות מתמלאים בתיירים, בדרכי עוצרת אותי אשה המטיילת עם שני ילדיה ושואלת אותי לכתובת כלשהי, אני עוזרת לה ככל יכולתי ומכוונת אותה לשם, ולאחר שהיא פונה ממני אני מחייכת לעצמי, ותוהה האם היא טעתה לחשוב שאני מקומית, והיכולת שלי לסייע לה ממלאה אותי בתחושה טובה.
והנה הגעתי לחנות הציוד לפסלים בכניסה לחנות מוצב פסל דוד יצוק בבטון ובפנים “חנות ממתקים” לפסלים, אני מבלה בחנות שעה ארוכה בוחנת ולומדת את הכלים והחומרים השונים ובסוף אף מפנקת את עצמי ורוכשת כמה כלים שיסייעו לי בעבודת הפיסול .
משם אני עושה את דרכי לגלריה דייטש פרוג׳קטס, ונהנית מתערוכה המתמקדת בפיסול היפר ראליסטי של אנשים שנעשה בחומרים שונים ובטכניקות שונות , הפיסול כל כך ריאליסטי עד כדי כך שאני עומדת מול פסל אשה היא מתבוננת בי ואני יכולה להישבע שעוד רגע היא תפנה ותפתח בשיחה איתי .
משם אני יוצאת לסיבוב בשכונה שמזמן איבדה את רוב הגלריות שלה לטובת צ׳לסי ולטובת בוטיקים וחנויות מעוצבות ויקרות להחריד.
השיטוט בחום הכבד מבריח אותי לתוך החנויות שחלקם חללים ענקיים אותם חולקים אומנים שונים החל מתכשיטנים וכלה במעצבים שונים.
השעה כבר כמעט ארבע אחה״צ והרעב מתחיל להציק ואני בוחרת לי מסעדה איטלקית קטנה ומתיישבת בפנים ליד החלון אני מזמינה סלט והרבה מים מצותתת בעל כורחי לשיחות משולחנות סמוכים ונהנית מכל רגע.
משם אני מתחילה את דרכי חזרה למלון – ברגל- אבל חם לי מדיי והרגליים כואבות אז אני נכנסת למספרה בוהמיינית שבדרך, אעשה לי קצת צבע כחול או ירוק או סגול בשיער אני חושבת ואתן בינתיים מנוח לכפות רגליי הדואבות. את פניי מקבלת בחורה עם שיער סגול שדומה להפליא לאיימי איינהאוס ומפנה אותי לבחור חמוד שלא נבהל מבקשתי ומורח לי חומר הבהרה על קצוות שיער קטנה, אלא שנולדתי שחרחורת וכנראה שכך אשאר כי השיער מסרב להתבהר, היות וכך ואני כבר שם אני מבקשת חפיפה ויבוש תוך כדי שיחה עם הספר שמטפל בי ומתעניין מהיכן אני , אני מספרת שאני מישראל ושהגעתי לחופשה לבד, להפתעתי הוא מתפעל מכך ושואל אם אינני פוחדת ואז מבטל באחת את שאלתו ופוסק: נו ,את מישראל אתם קשוחים שם, אם את משם אין לך ממה לפחד…״
אני מסיימת ויוצאת עם שיער חפוף ומבריק השמש נעלמה וכבר שעת ערב ואני שמה פעמיי למלון בהתחלה רגלית אך לאחר מספר רחובות העייפות מכריעה אני יורדת לרכבת התחתית ותוך דקות ספורות אני בחדרי מרימה רגליים על הכורסא מול החלון הגדול ושוב צופה ביופי הנשקף.
עוד יום נפלא עבר בהנאה.
אשוב מחר שמרו לי מקום