כתבתי, מחקתי, חשבתי, התבלבלתי, ניסחת בראש ושוב כתבתי, ואז מחקתי… כך התחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי בסלונה.
אני אוהבת לכתוב, תמיד אהבתי. לפני שהבנתי כמה משמעותית לי הכתיבה, הייתי לומדת למבחנים בפסיכולוגיה לא ע"י קריאה של החומר אלא בכתיבה- כתבתי את כל תאוריות האישיות מס' פעמים וכך למדתי בעלפה. למזלי בתור השני כבר למדתי לקרוא ולשנן, ואת הצורך והסיפוק של הכתיבה, שדרגתי ליצירה, השלכת רגשות אל הדף, שיתוף המחברת בתובנות עמוקות- כך במשך שנים. עד שנולד הצורך לכתוב ולפרסם, לכתוב ולחלוק, לכתוב ולקבל מענה, תגובה,- ליצור תקשורת ללא קול- רק אני ,אתם, והשורות.
ברוכים הבאים לבלוג שלי- כייף לכתוב עבור משהו נוסף ולא רק עבור עצמך. הידיעה שיכולים להיות קוראים לבלוג הזה ממלא את הלב שלי- יש בזה סוג של נתינה- לתת לכם לקרוא את הלב שלי בלי פחד שישפטו אותי, יפגעו ,יעליבו… האומנם? אבל החלטתי להתמקד בלתת ללב לומר את דברו, כך יבוא אל שחררו , כך נימי הלב הדקים ביותר ינשמו מחדש, ומעברי הלב יפתחו ויחזרו לחיים. יצאו מקיפאון של שנים אבודות והזרימה תחזיר ללב את חומו, שמחתו, וקולו.
קולו של כל לב נשמע, גם הלב השמח, גם הלב הכואב, גם הלב הצעיר וגם הלב הזקן. אז למה ברוב המקרים אני מקבלת החלטות מהראש, החלטה שיש בה הגיון, החלטה רציונאלית כמו שכולם אומרים , מדוע המחשבה מתרוצצת וניראה כי הלב שותק? מדוע אני לא נותנת מקום ללב שלי, מדוע אי לא נותנת ללב ביטוי? הלב אינו שותק, לכל לב יש קול ,יש אמירה, יש רצון שישמו לב אליו, שיתנו לו אפשרות לבחור ואפילו להחליט.. אך אני גיליתי לאחרונה שלעיתים קרובות אני מפעילה את מנגנון ניתוק קולו של הלב. חסמתי את הקשב ללב יותר מידיי פעמים עד שנותק בנינו הקשר לחלוטין, עד שהאימון נשבר , עד שנותרנו שנינו לבד כל אחד בבדידותו שלו- עד שלנותר אפילו לא סיב לב אחד שיקשור, יחבר אותנו זה לזה.
את הבלוג הזה פתחתי בשבילו, בשביל הלב שלי- כדי להוציא אותו מבדידותו. כדי לתת לו אפשרות להשמיע את קולו, להוציא את נימיו מקיפאונם, להחזיר לו את החיות, ולנסות לחבר מחדש את סיבי הלב…