קולאז' הנשמה

כשהייתי קטנה בת תשע – עשר, היתה לי חברה טובה. מורן נקרא לה. היא היתה חלק מפיתוח זהותי. בילינו יחד את רוב זמננו, בכיתה ובבתים. אני אצלה יום ולילה והיא אצלי, הפכנו להיות כאחיות. חווינו הכל יחד. חלמנו על העתיד המתוק שלנו יחד ולחוד. לא היה לנו הרבה. לא קנו לנו צעצועים וגאדג'טים וגם בגדים קיבלנו פעמיים בשנה. גרנו בשכנות ביפו בשכונה שלא היה בה שום חן מלבד הים. הדמיון היה מוחשי כמו חפץ. השתמשנו בו בכל הזדמנות והוא היה מתייצב לשרתנו בכל עת שחפצנו בו.

אני ומורן הסתובבנו ברחובות המלוכלכים, ידינו שלובות כגבירות אנגליות, מדמיינות שאנחנו חיות בתקופות אחרות. היינו גיבורות בספרים של ג'יון אוסטין, גברים חיזרו אחרינו ולנו היתה גאווה ודעה קדומה. דמיינו בלילות הקיץ על מזרנים שהונחו על הרצפה את החיים שיהיו לנו כשנגדל. מה נעשה, מה נלבש, את מי נכיר. הכל אז היה פתוח, זה היה ברור שיהיה נפלא.

ובימים קרים מול תנור גז הייתי מקשיבה לאגדות של אמא שלי על פרס הרחוקה. על הגנים הגדולים, המרחבים והשלג. על השכנים הארמנים שחגגו חג מולד ואירחו אותה ואת אחיה. את האח המחמם בתוך הבית והירוק מסביב. דמיינתי בתוך ראשי שהייתי בגנים האלו. איראן שהיתה מקום אפוף פילוג והרס בעיני דמה לגן עדן עלי אדמות.

בשלב כלשהו, לא זוכרת מתי, התפכחתי. כולנו עוברים את אותו התהליך אני מניחה. מבינים שהחיים הם לא מה שדמיינו. ואז, הדבר הנורא מכל קורה. הדמיון הופך להיות שריר שאיננו בשימוש. כמו צעצוע נטוש המיועד לילדים בלבד, אנחנו מזניחים אותו ומניחים לצעירים להשתמש בו. בזמן הזה אנחנו מתפנים למציאות שאנו למדים להאמין שהיא נתונה ולא ניתנת לשינוי.

כשתינוק נולד הוא מקבל באופן אוטומטי את מתנת הדמיון. מה קורה לנו במשך הזמן? למה אנחנו כבר לא קשובים לאינטואיציה שלנו? למה אנחנו לא מרשים לעצמנו לחלום? מתי בפעם האחרונה ישבנו וחלמנו בהקיץ מול הים או על דשא תחת שמש חמימה?

כמה קשה לנו ליהנות מהדרך. כמו ילדים קטנים אנחנו מאמינים שמגיעים לנו חיים אחרים. אבל לא מתפנים לבנות אותם. לא משחררים קבעונות כדי למצוא שבילים חדשים שיובילו אותנו למקומות בהם באמת נרצה להיות.

מתי נלמד ליהנות מהדבר האמיתי? החיים. אנחנו לא בחזרות לקראת ההצגה האמיתית. אני מזכירה לעצמי בכל יום שהתאריך של היום הוא חד פעמי, ההתנהלות שלי היום היא חד פעמית. אני היום חד פעמית. אני מרשה לעצמי ליהנות. להבין, ללמוד.

PicMonkey Collage4

מיכל היא פוטותרפיסטית מוסמכת בוגרת המסלול התלת שנתי לפוטותרפיה בביהס הגבוה לצילום , אמנות ופוטותרפיה במוסררה ירושלים, בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה ויעוץ ומתמחה בדמיון מודרך ו- .NLPהגעתי לסדנה שלה כחלק מחיפוש האושר ודיוק עצמי. אני מתרגלת את עצמי להעניק לי מתנות מסוג כזה.

החוויה היא קבוצתית ומפרגנת. אנחנו ביחד אך לחוד. כל אחת עברה משהו אינטימי עם עצמה כאשר השיתוף היה מבחירה חופשית. מיכל – מדברת בקול שקט, מדיטטבי. משרה נינוחות ומאפשרת להרגיש כל דבר. מיכל הגישה לנו את שיתוף הרעיונות שחברי הקבוצה בוחרים לשתף כישויות מוחשיות. הן נוצרות מעצם התקבצותם של אנשים שמעולם לא נפגשו, ויצרו יצירה משותפת חדשה. הרעיונות הוגשו לרשות הכל.

התהליך יוצר שינוי כאשר אנחנו מצליחים להבין שהתמונות אותם אנחנו בוחרים הם בחירה של התת מודע שלנו. יש שימוש בחומרי הגלם המרכיבים את חיינו – מחשבות, רגשות, התנסויות. בסופו של תהליך יוצרים חפיסת קלפים אישית מהקולאז'. התבקשנו להכין קולאז' על גבי קלפים מתמונות, מדבקות ועוד חיתוכי נייר. ההתעסקות האינטואיטיבית בבחירת תמונות מהנה וגרמה לי להרגיש כמו ילדה העסוקה ביצירה שלה בלי חובות ודאגות. בשלב הראשון מיכל מבקשת שנבצע בחירת תמונות אינטואיטיבית. לשלוף בזמן קצר ולהוציא את מה שנמשכים אליו בלי הרבה מחשבה.

PicMonkey Collage5

בבחירת התמונה שנייה התעסקנו במסר. מיכל ביקשה שנקבל מסר מתמונה שהרמנו בבחירה מהירה. הרמתי תמונה של גן ושביל המובילים למבנה חזק וגדול. המסר אותו בחרתי לקבל הוא – לפתוח את העיניים ולראות את הדרך. ולהאמין. להאמין שהמקום שאליו אני חותרת הוא קיים. אני זוכרת שלפני מספר שנים קראתי מאמר שמסביר שהמוח שלנו מאמין לכל דבר ויזואלי שהוא רואה. מבחינתו דמיון ומציאות הם חוויה זהה.

העוצמה של הכלי הזה הוא כלי שעוזר להתמודד בהווה בעזרת המשאבים הנשכחים של הדמיון והאינטואיציה. שמתי את הקלף שלי מול העיניים בחדר שלי, ואני יודעת שהוא מפקס אותי כמה פעמים ביום על המטרות שלי, החלומות שלי. בכל פעם אני מגלה בו עוד רובד על עצמי. ופה הכוח שלי ביצירת המציאות הרצויה, בהישארות שלי ממוקדת במה שאני רוצה שיעשה לי טוב.