אז ככה בערך השגרה של העוטף, כמו הליכה דרוכה כזו, וקול צעדים שלא ברור לך אם זו אישה מפוחדת אחרת או אולי גבר שזומם משהו, ואולי זה סתם כלב או הדמיונות שלך.
אנחנו כל הזמן חיים בדריכות הזו, כל שליחה של ילד לחבר מלווה במחשבה "אבל מה אם פתאום יהיה צבע אדום?" כל קפיצה למכולת גורמת לתקווה שזה בסדר שהשארת את הגדולים בבית לבד, כל סיום ארוחת ערב שבת עוברת לך בראש המחשבה שאולי עכשיו הטירוף שוב יתחיל.
תארו לכן מצב בו כל יום כל היום את עומדת בחניון החשוך ההוא, ישנה בו, אוכלת בו, מתקלחת, כל שניה את צריכה להציץ מעבר לכתף ולראות שאין שום סכנה, כל רגע הוא פוטנציאל, ביתך הוא לא מבצרך.
תארו לכן מציאות שבה אתן כל הזמן מפחדות (צילום: שאטרסטוק / Bruno Passigatti)
אולי גם נשים מוכות חיות ככה, למזלי לא יצא לי לחוות אבל אני מתארת לעצמי שהדריכות הזו, האי שקט התמידי, קיים גם במצבים שכאלה.
אבל רובינו, בעצם רובכן, לא חיות את זה 24/7, יש את רגעי הפחד בהליכה לבדך, ויש את החיים עצמם, בהם את צוחקת על מה שלפני שניה הרעיד את לבבך.
אבל כמה זמן הלב שלך יחזיק מעמד בשהיה אינסופית בלופ הזה של החרדה? האם אי פעם תתרגלי למצב? ואם לרגע אחד יהיו ברחוב החשוך חבורת נשים האם תדעי להרפות ולנשום ולהרגיש פתאום שהכל כשורה או שתתקעי על החרדה?
ככה בערך אני מרגישה בסיום הסבב, תקועה על החרדה. לא עוזרת הידיעה שבכל רגע הכל יכול לחזור על עצמו, אומנם כספי הפרוטקשן הועברו אבל זה לא מנע מהחמאס לירות על באר שבע, ולא ימנע ממנו להתחיל סבב חדש כשזה ישתלם לו.
בנתיים ממשיכים, מנסים להיות בשגרה, לגדל ילדים בשמחה, לנצל כל סבב לזמן איכות משפחתי על אפם ועל חמתם של מי שיורה עלינו, כל לימון פה נסחט ללימונדה, הבעיה היא שגם אנחנו נסחטים בו זמנית, ומי יודע כמה עוד נותר בנו?
הופכים את הלימון ללימונדה (אלבום פרטי)
(תודה לטלי צור אריה על המטאפורה המדוייקת)