עוד חודשיים אני בת 45. הגוף כבר לא מה שהיה פעם, במקום שבעבר היה עור מתוח היום יש סימני מתיחה, הסנטר מאיים להכפיל את עצמו ושורשי השיער שלי מקושטים לבן. ובכל זאת אני בדרך-כלל אוהבת את איך שאני נראית. לא מלכת היופי, אבל אישה בשלה בטוחה בעצמה. בטוחה-בטוחה, ובכל זאת מצאתי את עצמי נכנסת בהיסוס לחנות ללבני נשים ומבקשת בלחישה מהמוכרת הצעירה למדוד מחטב. הצעירונת קפצה עליי כמוצאת שלל רב (שאת מחירו ידעתי רק מאוחר יותר), דילגה בחינניות לאחת המגירות ושלפה משם מה שנראה לרגע כמו טייץ בצבע גוף עם תפרים משונים על הבטן. "זו המידה שלך, בטוח. את לא נראית כמו מישהי שצריכה את זה, אז בחרתי לך בד שנמתח בקלות". הנהנתי לתודה ופניתי לתא המדידה. איזה נמתח ואיזה נעליים. את הברכיים זה עבר בסדר, אבל ככל שעליתי גבוה יותר במעלה הרגל שריריי נדרכו והאצבעות איימו להתנתק מכף היד. עוד מאמץ אחרון ואני עטופה במחטב הזה.
"הצילו, אני לא נושמת. מה זה הדבר הנורא הזה?", אני קוראת למוכרת. היא מצידה מתמלאת חיוכים "אויש את מגזימה. תראי איזה יופי זה מתלבש עלייך". אני עוד רגע מתעלפת, מתחילה להזיע, משנה צבע, והיא חושבת שאני צוחקת איתה. תלשתי מעליי את המחטב ורציתי לצאת. המוכרת, שממש לא התכוונה לוותר על העמלה שלה, דחפה לי מחטב אחר "קחי. זה פחות מהודר, אבל יכול להיות שתהיי מרוצה ממנו". 'למה אני צריכה מחטב מהודר', חשבתי לעצמי. הרי כל הרעיון שאף אחד לא יראה אותו ולא ירגיש שהוא קיים, לא? נכנסתי שוב בהכנעה לתא העינויים, אך גם המחטב הזה התגלה מהר מאוד כשריד מהאינקוויזיציה של עולם הטקסטיל.
אני עומדת בתא המדידה, נאבקת על כל נשימה ומחליטה ללבוש את השמלה שלפני רגע קניתי. זו שבגללה חשבתי שאני צריכה מחטב כי הצלוליטיס נראה קלות מבעד לבד הירוק. אני מסתובבת מול שלוש המראות שלא מרחמות עליי ולחרדתי מגלה שהצלוליטיס נעלם כלא היה. אבל לא רק הוא. גם השפיות שלי נעלמה מפאת חוסר חמצן. עוד רגע ואני מתעלפת. אני שוב תולשת את המחטב מעליי, לוקחת נשימה עמוקה ומחכה שהצבע יחזור לי ללחיים.
אני ניגשת לדלפק, שואלת בעדינות כמה עולה הסיוט הזה. "420 ש"ח", עונה המוכרת. "בדיוק היום יש הנחה של 15%, אז הרווחת".
עכשיו הכל ברור. מי שהמציא את המחטבים הוא בטח גבר, שונא נשים, שיושב לו באיזו אחוזה ולוגם יין לבן צונן ופלצני, וצוחק על כל הנשים האלה שמענות את עצמן ועוד משלמות על זה מלא כסף.
'הלו!', אני צורחת לעצמי בתוך הראש. כנראה השתגעתי. על מה אני הולכת להוציא כסף? על משהו שרק אסבול בגללו, משהו שנועד להשפיל אותי רק כי אני לא בת 20 ועם גוף של דוגמנית? הסתכלתי על ההשתקפות שלי בחלון הראווה וחייכתי לעצמי. המוכרת, שבטח חשבה שהצליחה לשכנע אותי, פערה פיה בתימהון כשהנחתי את המחטב על הדלפק, הודיתי לה על השירות המסור ופניתי ללכת. "מה באמת? אבל זה ישב עלייך כל-כך טוב". כן, בטח. ישב עליי כמו אבן ריחיים על הצוואר. תודה, אבל לא תודה. אני יודעת לבד לענות את עצמי, וזה לא עולה לי שקל.
יצאתי מהחנות כמעט בדילוגים של אושר לחניה של הקניון, בודקת מה השעה ומייחלת שהמאפייה ליד עדיין פתוחה. כי אין כמו לסיים יום מצויין עם מאפה מתוק. ולעזאזל הצלוליטיס. זה עוד לא הרג אף אחת אף פעם.