"אומרים אהבה יש בעולם … מה זאת אהבה?!"
ביאליק כנראה ידע טוב מאוד על מה הוא כותב …. אולי גם הוא צפה בהצגה? או שמא זו המציאות?
"אוהבת זו מילה גדולה…"
"בדיוק בגלל זה השתמשתי בה…"
כך אומרים זה לזו אדם ואוולין במהלך ההצגה.
אדם (דורון רכליס), בחור ביישן ו"חנון", עובד לפרנסתו כשומר במוזיאון. במהלך המשמרת שלו, הוא פוגש באוולין (נופר בוקר), סטודנטית לאמנות. משם, מערכת היחסים הנרקמת ביניהם מביאה את אדם לשינוי מאוד גדול בחייו (כמו כל אישה טובה) – פאם פאטאל ?!
לאדם, זוג חברים העומד להינשא – פיליפ (גיל וייס) וג'ני (מיקה בן שאול) שמלווים אותו לאורך כל הדרך.
נכתב על המחזה –
"סאטירה חריפה על מערכות יחסים, על אמנות ועל מה שקורה כשהגבול בין אמנות והחיים מטשטש."
הטשטוש בגבול בין אמנות והחיים מבחינתי הינו כאשר אוולין מגיעה להציג בפני הקהל את עבודת הסיכום שלה. בקהל יושבים – אנחנו וכן חבריה הטובים (אדם, פיליפ וג'ני) – האמנים הללו, בעצם יושבים ביחד אתנו (הקהל, במציאות.. בחיים) וזה כל-כך נפלא לראות כיצד את / אתה פתאום לא מבינים אם אנחנו חלק מההצגה או צופים בהצגה?!
דבר הבמאי (יוסי צברי) – "רציתי שהשחקן יפלרטט עם הקהל ויגלם גם את עצמו וגם את הדמות" – אכן הצלחת!
התפאורה (דלית ענבר) המדהימה בנויה תמונות-תמונות שפזורות על פניו במוזיאון, אך כולן מכוסות. כשעוברים מסצנה לסצנה, השחקנים עצמם חושפים את התמונות אט-אט, עד שבסוף ההצגה כל התמונות חשופות.
מבין התמונות, ניתן לראות את "פרחים" של אנדי וורהול וכן את "מזרקה" של מרסל דושאן.
ההצגה מאוד הרשימה אותי, המשחק של השחקנים היה מעולה !
הצגה מצחיקה ומרגשת כאחד. בסוף ההצגה, אפילו הרגשתי דמעה יורדת לעיטה.
כמה אנחנו נתונים ללחצי החברה ?! כמה אנחנו חומר ביד היוצר?! כמה יכולים "לסובב לנו את הראש" ?!
הצגה שמשאירה אותך עם חומר למחשבה… – "מישהו משלם על שתי דקות התהילה שלך …"
"… הכוכבים רימו אותי
היה חלום אך גם הוא עבר
עתה אין לי כלום בעולם
אין לי דבר"
