ביממה האחרונה כובש את הרשת דימוי של נתניהו מתבונן בחבל תליה בעיצוב שמתכתב(!) עם הפוסטר המפורסם של אובמה, שמתכתב עם הדימוי של צ׳ה גווארה…, כשהמילה Rope מחליפה את המילה Hope.
״שוב סטודנט מציב בפינה בעייתית בית ספר לאמנות״, חשבתי כשנתקלתי בתופעה לראשונה. הסטודנט, ששואף לבלוט בין עשרות כמוהו, מחשבתו אינה מורכבת והוא יוצר עבודה סתמית ושיטחית (שגם קומיסרים יכולים ״להבין״), במטרה להתבלט וליצור פרובוקציה וללכוד תשומת לב של מורים. המלכודת של המוסד היא מוגבלות התגובה שלו: הוא חייב להזהר בכלי הצנזורה עד כדי להמנע ממנו, כחלק מהמסר של חופש אמנותי – בפרט כשרוחות צנזורה משתוללים בחוץ. העבודה, אחרי הכל, מוצגת במרחב בו היא רוצה להשפיע ובו היא רוצה להשפט – בתוך הקמפוס עצמו.
השיפוט הראשוני שלי היה מוטעה והתבסס על מידע חלקי: התקשורת עשתה קרופ לעבודה שהוצגה. במסדרון בצלאל, לצד מספר דימוים של נתניהו והחבל הוצגו דימוים של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין בכרזת הסתה מאז.
מדוע הוצגה לבית המשפט הציבורי תמונה חלקית, רק הדימוי של נתניהו? האם כדי לנקות ספקות שאולי מדובר כאן בעצם במחאה על התעלמות מהסתה (מוצגת באופן מוצלח או לא)?
אפשר כמובן לעשות פרשנויות פוליטיות מנוגדות: באחת לפרש את הבחירה להציג את נתניהו, מבטו מרוכז בחבל התליה, כניגוד לדימוי בו הוא מסובב לחבל את גבו, כמשל לראית ההסתה או התעלמות ממנה. בפרשנות זו זהו דיון בהסתה של לפני רצח רבין, או באחריות של המנהיג לאוירה טעונה במדינה עליה הופקד בהווה.
פרשנות אחרת לדימוי של נתניהו היא אותה פרשנות שניתנה לשלטים מהפגנות שקדמו לרצח רבין – הסתה לפגיעה בנתניהו. פרשנות זו אפשרית אם מנתקים את התמונה מהמקום וההקשר בהם הוצגה ואם מתעלמים מהבחירה בתמונה של נתניהו בפוזה צ׳ה גוואראית, מבטו מרוכז בחבל. בניגוד לצילום תעודי פה נעשתה בחירה מכוונת בפורטרט מסוים, בחירה שיש לה משמעות. אם בוחרים בפרשנות הזו, הרי זה אישור לדון בהסתה המוכחשת מ-1995 בה הופיעו דימויים דומים.
לגיטימי שהמדינה תבדוק אם הייתה עבירה על החוק, בפרט לאחר רעש ציבורי, מסתמן שניתוח ה״עבודת האמנות״ יעבור למשרדי המשטרה או מסדרונות בית המשפט. הרי אין חוק שאוסר על הרכבת דימוי בו יש אדם וחבל, בית המשפט יאלץ להחליט מה משמעות הדימוי הספציפי שהוצג באופן ספציפי במקום ספציפי.
מה שמטריד הוא הגורמים שמובילים לאותה סערה ותגובות הפוליטיקאים. בפרט מטרידה תגובת שרת התרבות, שאצה לה הדרך לדרוש עצירת תקציבים למוסדות תרבות, לפני ברור העובדות. מטרידה הנטיה האינסטנקטיבית שלה לפעול באגרסיביות נגד מוסדות תרבות. מדאיג כשמפלגת שלטון מתנפלת כמוצאת שלל על פוסטר שהוצג במסדרון ז׳ בבית ספר לאמנות כדי לבסס את תזת הנרדפות של השלטון על ידי האזרח ובשמה האחר: החנקת ביקורת ומחאה.
כמי שאמורה לתמוך בתרבות ואמנות, גם אם תתגלה יום אחד עבודה מסיתה באמת במסדרון בבצלאל, שרת התרבות יכולה להגן על מוסד התרבות ולטעון ״גם בבצלאל יש עשבים שוטים, לא רק בגבעות יהודה ושומרון״. אבל היא בוחרת אחרת.
