פרלמנט לייט

לרגע זה הרגיש בדיוק זה. שמש חורפית חמימה מלטפת את הסריג הקליל, מלצר חינני וקצת קלמזי מגיש לנו הררי סלט איטלקי עם גבינת פיקורינו ופרוסות פרי הדר, המוזיקה הייתה בדיוק בווליום הנכון ובמצב הרוח הנכון (אם מתעלמים מI'd never gonna dance again של ג'ורג' מייקל…). היינו שלוש, סביב שולחן אחד צדדי, בבית הקפה התל אביבי ביותר בסביבה, צהרי שישי, אזור המעשנים, פרלמנט לייט. לא, זה לא מה שעישנו… (אחת מאתנו  אמנם שלפה בזו אחר זו סיגריות מנטול כשהשאר הסתפקו בשאיפת הריח החשוד שעלה מענן העשן בשולחן שלידנו), אבל התחושה הייתה של פרלמנט לייט. אתם יודעים, פרלמנט, כמו ההוא של שאולי, רק בלי הסוודרים המוזרים. המילה הנרדפת לפורום, חבורה, חבר'ה. הדבר הזה שבחיים לא היה לי. או כך לפחות אני מספרת לעצמי.

"אני גרועה בלשמור על קשר"
"היא החברה הכי טובה שלי. אבל לא ראיתי אותה 7 חודשים. אתה יודע, זה מסוג החברות הזה שלא צריך בכלל לדבר ואתה יודע שהן תמיד יהיו שם בשבילך".
"אימא תמיד אמרה לי שאני לא יודעת לשמור על קשר ושאני מתנתקת מחברים"
"אני טיפוס של אנשים אבל בסוף אני הכי אוהבת להיות לבד"
"אני אוהבת את השקט שלי"
"מכל תקופה בחיים אני שומרת אדם אחד, לא מערבבת אותם יחד"



משפטים כאלו ואחרים הם הסיפור שאני מספרת לעצמי כבר שנים. במרוץ המטורף של החיים שלי, בין קריירה תובענית ומאתגרת, אימהות ללא פשרות, ג'ינגול אינסופי בין בית, עבודה, משפחה ותחביבים, בשילוב הבערה הפנימית, שהתחבאה במשך שנים במגירה, לכתוב וליצור, אני מוצאת את עצמי מזניחה את הדבר הזה, שנקרא – חברים. כל המשפטים שציינתי, עוזרים לי לתרץ לעצמי למה זהו הדבר האחרון בסדר העדיפויות שלי. אני לא אדם א-סוציאלי. יש שיגידו שההיפך הוא הנכון. בכל תקופה בחיי הייתי מוקפת אנשים וחברים, אבל איכשהו יצא שהמשכתי הלאה לבד, כשמאחוריי נשאר שובל של חבורות וחברויות אמיצות, ששורדות שנים יחד, כאשר אני מגיחה מדי פעם, כאורחת מכוכב אחר, מבליחה לפגישה אחת פעם ב… וממשיכה הלאה.

אז אני הולכת לכתוב את זה. לכתוב עליכם – בעלי החבורות, הפרלמנטים, הפורומים, הקבוצות.
למה? כי אתם מעניינים אותי. מעניין אותי לנסות ולהבין מה הוא אותו הדבק שמלכד חבורות יחד ומשאיר אותן מחוברות לאורך שנים. איך שומרים על הגחלת של הפרלמנט/ פורום/ חבורה/ חבר'ה, גם כשכל אחד מהקבוצה כבר יצר לעצמו חיים, משפחה, קריירה והתקדם הלאה בסטטוסים אמתיים ולא  מצייצים. מהו המנוע שגורם לקבוצות לשמר מסורת של פגישות, גם כשיש עשרות מטלות יותר חשובות מכך בלו"ז הפסיכי של החיים המודרניים. שמעתי כבר על כל כך הרבה סוגי קבוצות מעניינות ומיוחדות (שישיית בנות 35++ שהן יחד מתחילת התיכון, חבורה גדולה של גברים שמטיילים אחת לחודש בטרקטורונים, פורום של בכירי משק, צבא ותעשייה היוצאים לטיולים מפנקים מדי חודש ועוד…) והייתי שותפה בעברי הרחוק בעקיפין לחבורות שכאלו, במסגרת עבודתי כמדריכת טיולי משפחות בארץ, אך תמיד התבוננתי על כך בהשתאות – איך, לעזאזל, אתם עושים את זה?.

יש לי שתי בנות מקסימות שגדלות לי מהר מדי (בנות שש וחצי ורבע לארבע) ובעל שווה שסובל אותי כבר יותר מעשור, מקום עבודה (חברה להפקת אירועים עסקיים) עם אנשים יצירתיים ותוססים, שהפכו בעשור של עבודה משותפת לחברים וכמובן משפחה מורחבת חמה ועוטפת. אני מנהלת ומשתתפת בקבוצות ווטס אפ ופייסבוק אינספור (חוג קרמיקה של הגדולה, חוג הבלט של הקטנה, פורום ההורים של ילדי כיתה א', חבריי ללימודים בבית הספר לכתיבה ובסדנאות השירים, קבוצת היוגה ועוד ועוד ….). משתייכת להמון קבוצות, מתויגת בהמון תמונות, מקוטלגת בהמון דרכים ועדיין… בדד אלך.
אני מחפשת אתכם – חבורות שרוצות לספר לי את הסיפור שלהם. להזמין אותי לתעד מפגש שלהם. לפענח לי את התעלומה הזו של חברות ששורדת לנצח.
אני אספר עליכם – פרלמנטים מפורסמים יותר או פחות עם סיפורים מעניינים, מקומות מפגש מרתקים וניצוץ שנשאר שם תמיד.
אני מאמינה שאקנא קצת לאורך הדרך, שאחווה תחושת החמצה וגעגוע לחברים מהעבר, שאברך את היום בו הגעתי לתובנה  שאני לא נתקעת על קשרים שלא עובדים ועל אנשים שלא מעניינים אותי,  בד בבד עם רצון לבדוק האם גם אני יכולה, למרות כל מה שאני חושבת על עצמי, למצוא את החבורה שתשאיר אותי בתוכה.
lirazf@yahoo.com



הגיע הזמן לבקש חשבון. לא, זו לא מסקנה הרת גורל של הפוסט הזה. זה מה שקרה בסוף אותו מפגש חמים, נעים וכיפי עם שתי חברות שלא ראיתי כמה חודשים, בצהרי יום שישי, עם שמש חורפית מענגת, ששלחה לי קרניים עוטפות של תחושת שייכות רגעית, עד שהשעון הראה שאני צריכה לחזור הביתה ונשארתי עם טעם מר מתוק של מנטול.
רוצים לספר לי על הפרלמנט שלכם?

בפוסט הבא, אפענח את סוד הקסם של חבורת נשים בשלות ועסוקות, שמצליחות להיפגש מדי יום חמישי לבילוי משותף, בלי לדפוק חשבון לבעלים ולילדים.