בכל לילה אני מתפללת שיקרה נס ושתופיע בתחנת הרכבת הקבועה שלנו, ברחוב ארבעים ושתיים ליד שעון הזכוכית, אבל אתה לא מופיע. כבר שנה וחצי שאתה לא מופיע. ובכל בוקר אני לובשת את השמלה הפרחונית שהבאת לי, היא כבר קרועה וקטנה עליי אבל זאת המזכרת היחידה שלי ממך… את מוכנה להזיז את התחת השמן שלך ולצאת כבר לעבוד?! שמעתי את צליל הכפכפים שלה מתקרבים אליי במהירות, ובדיוק שהרגשתי בכאב החזק של המכה שהיא החטיפה לי בראש, נשמתי, נשמתי כי הצלחתי לדחוף את הפתק שכתבתי לכיס היחידי השלם בשמלה הפרחונית שלי. אני רוצה שתחזרי היום עם שטרות! היא צווחה, מניפה את הזרוע שלה, עם השומן שהתנדנד מצד לצד, גבוה לאוויר כדי להחטיף לי עוד מכה, שטרות! לא מטבעות! גוננתי עם הידיים על הראש שלי, וחמקתי החוצה, שומעת מאחוריי את שאר הילדים צורחים מהמכות שהיא מחטיפה להם.
הוא תמיד הגיע בשעות הבוקר, ממהר לעלות לרכבת אבל לא שוכח לחייך אליי ולשים בקופה השבורה שלי, זאת עם הציור של הכלב, כמה שטרות ירוקים מגולגלים בגומייה חומה. הייתי מחכה לו בכל בוקר, פורשת את השטיח הקרוע, שההיא עם הכפכפים נתנה לי, מתיישבת, שמה את הקופה בקצה השטיח, ומחכה. מדי פעם מעיפה מבט לוודא שאין שוטרים בסביבה שיתפסו אותי, וממשיכה לחכות לו. אוכל הייתי אוכלת מפחי האשפה בתחנה, מתפלא כל פעם מחדש על הארוחות המבוזבזות שאנשים זורקים לפח, ארוחות יותר טעימות מהבישולים של ההיא עם הכפכפים, זאת שמחטיפה מכות בראש, ומים? מים הייתי שותה מהברזייה המטונפת שבשירותים הציבוריים, ולפעמים הייתי גם שוטפת את כתמי הלכלוך מהפנים והזרועות שלי שהוא לא ישים לב שאני לא מתקלחת.
מה שמך? הוא שאל אותי באחד הבקרים, מניח בקופה שבקצה השטיח שטרות ירוקים מגולגלים בגומייה חומה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להרים את הראש, ולהסתכל עליו. ג'וזפין, אמרתי בלחש, מבחינה בשעון כסוף שעל פרק כף היד שלו, ובשיער חום וארוך שכמעט והסתיר לו את העיניים. רציתי להמשיך ולהסתכל עליו אבל הוא מיהר לרכבת, לא שוכח להתנצל…נתראה מחר בבוקר, ג'וזפין, הוא התרחק, מנופף לי לשלום עם היד, נבלע בין העוברים ושבים בתחנה.
נראה לי שעשית את היומית שלך…שמעתי את העוקצנות של קלייר מאחורי הגב שלי, שמחה שהצלחתי להספיק ולקחת את הקופה לפני שהיא הופיעה ולתחוב במהירות את הכסף עמוק לכיס המכנסיים הקרועים שלי. ברור לך שאסור לנו לדבר עם האנשים, היא המשיכה, אלא אם כן את צריכה שנזכיר לך…רעד עבר לי בגוף, להזכיר לך כמו שהזכירו לי!
בבקרים שבאו אחרי הוא כל פעם ניסה לדבר איתי אבל לא עניתי לו, פחדתי מקלייר, שעקבה אחריי עם עין הנץ שלה, שתלשין עליי, פחדתי שגם אותי ההיא עם הכפכפים תשאיר עם עין אחת… הבאתי לך משהו, הוא אמר לי בבוקר יום רביעי אחד, מניח בקצה השטיח חבילה עטופה, קשורה בסרט ורוד. תודה, אבל אסור לי לקבל מתנות, אמרתי לו, מבחינה בצדודית העין ביד שלו שנראתה רזה מהרגיל. אני מקווה שתאהבי אותה, הוא אמר, ולפני שהדמות הכחושה שלו הספיקה להתרחק ראיתי את קלייר קורעת בפראות את העטיפה של החבילה, לוקחת ממנה שטרות ירוקים מגולגלים בגומייה חומה, וזורקת לעברי בגד פרחוני.
פרשתי את השטיח הקרוע בתחנת הרכבת ברחוב ארבעים ושתיים, מביטה בידיים של העוברים והשבים שמשלשלים מדי פעם מטבעות לקופה השבורה שלי, זאת עם הציור של הכלב, נזכרת בפעם האחרונה שראיתי אותך, ויודעת שגם הלילה אתפלל שתופיע לי בחלום.
** אני רוצה לומר תודה לכם, הקוראים שלי, תודה שאתם קוראים את הסיפורים שלי, תודה שאתם מחכים מדי שבוע שאפרסם אותם, ובהזדמנות זו אני מזמינה אתכם לדף הפייסבוק שפתחתי www.facebook.com/yifatshellystory ששמו יפעת שלי- מהבלוג שירת הים, ובו אני מפרסמת גם את הסיפורים שאני כותבת וגם מפרסמת מדי פעם פוסט חשיפה על עצמי, ועל צדדים נוספים בי מלבד הכתיבה. מחכה לכם**