אמא'לה! איזה פחד!

ראיתי איך הפחד מזדחל בעמוד השדרה,

איך הגוף הקטן דרוך ומתוח,

שפתיו רועדות והוא אוחז בי בחוזקה,

ציפורניו שורטות בבשרי

ודמעותיו שוטפות את השריטות.

"קטן שלי" אני לוחשת ומנשקת אותו.

מאפשרת לו להרגיש את הפחד

למצוא בתוכו את הכוחות הדרושים לו בכדי להתמודד.

אחרי כמה שניות הגוף הקטן הרפה מאחיזתו

ולאט לאט הוא החל לחקור,

מתגבר בנחישות על הפחד

הגילוי המרגש:

פתאום החול החם מדגדג בקצות האצבעות,

ריח הים מלטף באפו,

חיוך דק שמתרחב מתפשט על פניו.

זהו, הפחד מאחוריו, השד לא היה כזה נורא.
זו הייתה הפעם הראשונה של יובלי בים.

גם אצל המטופלים אני רואה את הפחד הזה בכל מיני מקומות,

בייחוד שהשינוי כל כך קרוב, אז יש פיק ברכיים ופה האתגר הגדול.

הכי מדהים שמי שעובר בשערי הפחד נפתח לעולם חדש,

השינוי שקורה הוא מעצים ומרגש.
ואצל ילדים, שמתרחש השינוי, הרווח הוא עצום.

תאפשרו לפחד להיות, הוא חלק מהחיים,

תנו לו מקום ולגיטימציה.

כי ממקום של פתיחות והכלה אפשר להתגבר על הפחד וללמוד ממנו.