ישבנו אצלה סביב שולחן האוכל, היה לנו נעים ככה לשתות את הקפה ולטבול את העוגיות שהיא הכינה.
היא היתה אחרי טקס שינה עם ילדיה, פנויה לעצמה ולנו.
תוך כדי שאנו משוחחות פנתה אליי ושאלה:
"בלה, איך הרגשת בפגישה שלך עם הסרטן? באותם ימים סמוך להודעה …?"
הסתכלתי עליה לא הבנתי למה החליטה לשנות את נושא השיחה ככה לפתע, וסיפרתי –
ברגע הראשון פשוט צחקתי לרופא בפנים,
חשבתי שהוא צוחק עליי לא האמנתי לו וכשהוא ראה אותי צוחקת
(מי שמכיר אותי יודע בהחלט מה ואיך אני כשאני צוחקת )
היה לו חשוב להשמיע לי שוב את האבחנה שלו מהביופסיה.
ועוד הוסיף ש"זה דרגה 4 ויש לי חודש לחיות" ושעליי לגשת לטיפול בבית חולים כבר למחרת.
"מה קרה איתך באותו שבוע מאז אלו מחשבות התרוצצו לך?" הוסיפה,
בהתחלה כמובן ניסיתי לעכל הייתי בסוג של בועה מה קורה איתי מכאן והלאה
עלו לי המון שאלות עליי על הילדים על איך שלא הספקתי לעשות דברים בחיי
ותעצרו אני לא רוצה לרדת אני לא מוכנה עדיין, דברים מהסוג הזה.
התחלתי לשאול, לקרוא ללמוד להכיר את הסרטן
אני זוכרת שיצאתי מהמקלחת והסתרקתי מול המראה הסתכלתי לעצמי בעיניים וחשבתי רגע בלה, כל השנים לא היית קיימת למעשה היית בנתינה מוחלטת דאגת לאחרים עזרת בכל רגע נתון לא היה בכלל "זמן לבלה!"
"בלה לא היתה בשביל עצמה ולא עשתה בשבילה – שכחתי אותי במירוץ החיים שלי",
אז הבנתי למעשה שהסרטן שם לי ברקס בחיים שלי שהגיע ועצר את הכל העמיד אותי במציאות אחרת שלא עוד, מספיק, עכשיו "אני במרכז" עכשיו "אני אוהבת את עצמי" ושעכשיו "אני בשינוי".
המציאות למעשה העירה והאירה לי דרך אחרת,
את השביל שהיה עליי היה לפסוע להקשיב ולהנות מעצמי, מההוויה שלי, מהפירות ,
מהיופי, מהטבע, מהדברים הקטנים שביום יום אנחנו חולפים לידם ולוקחים אותם כמובן מאליו.
אז זהו שזה לא מובן מאליו כשאת בלופ של החיים, בסטרס, בלחץ, בהישרדות, בדאגה…
השינוי מתחיל בי.
– חלק משיחה מתוך ערב עם חברות סביב שולחן האוכל עם עוגיות טעימות ונימוחות, שאלות, הבהרות, צחוקים, סיפורים מהחיים.
פעם ראשונה בבלוג – שיחת חברות
