נסעתי באוטובוס מבית הספר הביתה. אהבתי לפשפש בתיק האוכל שלי, אחרי שזרקתי את הכריך מתוכו, כמחפשת כסף. אבא שלי היה נהג אוטובוס בחברת אגד ואני הייתי עולה, מציגה את התעודה שלי ונכנסת. התבוננתי בנשים המפשפשות בארנקן על מנת להוציא מטבעות לרכישת כרטיס נסיעה באוטובוס, ואני, רק תעודה. הייתי משאירה את הנייר שעטף את הכריך שנזרק ומחטטת בתיק הקטן עד להוצאתה של התעודה. מנסה לחקות את פעולתן של הנשים ומצטערת שאני לא כמותן.
באוטובוס נהגתי לשבת ולהתבונן בכל מי שעולה, מסתכלת על כל פרט קטן. מתבוננת ובודקת מה אני אוהבת ומה הייתי רוצה בשביל עצמי – ציפרניים כמו שלה, אצבעות ארוכות כמו של האחרת ושיער חלק ולא נפוח כמו של הילדה.
כשעברנו לקיבוץ רציתי מאד להיות כמו בני המשק – ללכת יחפה על האספלט הדוקרני, למרות שכפות רגליי התייבשו וחששתי לדרוך על חרקים. רציתי להחליף את בגדי העירונית בבגדים של קיבוץ, הייתי מוכנה אפילו להחליף את מעיל הפרווה שלי מאמריקה במעיל דובון כחול.
צילום: אלבום פרטי
בהתבוננות לאחור אני יודעת שתמיד הסתכלתי על אחרים, מצאתי מה טוב בהם וחשבתי שהייתי רוצה להיות כמותם. שנים שגרתי בתל אביב, לומדת באקדמיה ועובדת למחייתי בגלריה לאמנות ובמלצרות. פוקדת את כל המסיבות הנכונות, פתיחת מועדונים ותערוכות חדשות. מקפידה להיות נוכחת בשישי בצהריים ברחוב שינקין ולעבור דרך "קפה תמר". נמצאת במקומות הנכונים בתל אביב אבל רחוקה מעצמי, לא אני.
צילום: אלבום פרטי
יום אחד זה קרה, יום אחד זיהיתי את הפער שבין האדם שאני לבין החיים שאני חיה. הבנתי שאני חיה אורח חיים שאני חושבת שהוא נכון לי ושאני רוצה אותו אבל שהוא רחוק מהאדם שאני.
מכאן החל תהליך של התרחקות מסממנים חיצוניים ובהדרגה גילוי של מי אני ומה מתאים לי. אבל לא כל כך מהר נפרדתי מאותה ילדה שבוחנת באוטובוס כל מי שנכנס. דרך ההתבוננות הזאת המשיכה ללוות אותי עוד שנים – רואה איך היא נראית, איך הזוג הזה, איך המשפחה הזאת מתנהלת, איך הבית שלהם נראה. מסתכלת בהערכה, בהשתאות וחשה החמצה על איך שאני לא, לא מספיק, לא נכון, לא טוב, מאוחר מידי. מבקרת ושורפת כל חלקה טובה.
היום, בגיל 53, אני יכולה להתבונן על עצמי ולראות את הטוב, את החוזקות ואת היכולות. להסתכל לצדדים ולקבל השראה תחת הביקורתיות בה נהגתי עד כה. פיטרתי את השופט ותחתיו מיניתי סדרן שמסדר מחשבות ומקדם את אלה שמשרתות ומקדמות אותי.
בהדרכת הורים באה לידי ביטוי אותה חוויית חיים שלי, מהווה מעין חוט שהולך לאורך כל התהליך. הרצון לעורר בהורים הרגשה טובה ביחס למי שהם ולאיך שהם מתנהלים משום שאני יודעת שרק מתוך הרגשה חיובית ביחס לעצמם ומתוך סלחנות, הם יוכלו לשפר.
צילום: אלבום פרטי
אני היום מגייסת את הסלחנות שלי כלפי עצמי, את הקבלה העצמית, את ההסתכלות על הטוב שעשיתי, מתוך הבנה שרק כך אוכל לקום מכישלון, להמשיך לעשות, לפעול ולהתקדם למחוזות אליהם אני חפצה להגיע.
מאושרת על המתנות של חיי – בעלי איתי וארבעת ילדיי. אני, שהתמודדתי עם מחלת הסרטן של בני הבכור, שנלחמתי על חייו, שהקמתי את משפחתי מן ההריסות, לא רוצה יותר להיות ברגשות שליליים, בביקורת ובשיפוטיות. בוחרת בטוב, באהבה, בשפע.