"אני לא פמיניסטית" ככה לרוב אני מתריסה, כשעולה הנושא של פמיניזם בשיחות סלון. לא כי אני לא מאמינה בשוויון זכויות ובהתנגדות לאפליה מגדרית, אני כן, בתיאוריה זה מקסים. אוטופי אפילו אבל לחשוב שזה קיים במאה ה- 21 זה בעיני כמו לראות עץ בגינה שמתחת לבית ולחשוב שכל העולם ירוק.
בעיני היום, למרות כל ה"קידמה" לכאורה, אנחנו עדיין עמוק במטבח.
בריפרוף קל מעל דפי הרשת יעידו על כך כל קבוצות הפייסבוק של "אמהות משקיעות", "אמהות מבשלות", "אמהות יוצרות", קונות, מטפלות, שוקעות.
מודה שחיפשתי בפייסבוק קבוצות מקבילות של "אבות" התוצאות היחידות היו :
"בית אבות", "עמותת אבות גאים", "אבות ומייסדים". גילוי נאות מצאתי גם קבוצה של "אבות מבשלים יחד" אבל כשנכנסתי מתוך תקווה אמיתית למצוא שם משהו מקביל הבנתי שרוב הפוסטים של הגברים הם שפים, שמעוניינים לקדם את עצמם או גברים שמתבדחים על חוסר המסוגלות שלהם לנהל מטבח או נשים כותבות. התייאשתי.
לדעתי זה דיי מסכם את נושא ה"שוויון".
אז נכון, תאורטית התקדמנו המון. נשים יכולות להצביע, לצאת לעבודה, ופחות או יותר לעשות את רוב הדברים אם לא כולם, שנחשבו בימים קודמים "גבריים", אבל מה זה בעצם שווה כשבסופו של יום מי שבאמת מרים ונושא על גבו את האחריות על כל נושאי החיים אלו הנשים. וכמעט לבד.
נדמה כאילו הדאגה והאחריות נותרה כמעט בלעדית האחריות שלנו הנשים. לא יודעת אם זה משהו גנטי פנימי או חברתי אבל אנחנו לא באמת מוכנות לשחרר. ומה הפלא? אם אנחנו נרפה את האחיזה על הבית והמשפחה מי ייקח את האחריות?
בדקתי את התיאוריה הזאת בשבועיים האחרונים בביתי שלי, שבועיים לא הלכנו להורים לארוחת שישי (כי לא יצא). לא בישלתי חצי יום במטבח ולא טרחתי, שיהיה משהו מוכן לארוחה במקרר, התוצאה הייתה, שבשבועיים הללו הוזמנה "בלית ברירה" פיצה ברגע האחרון (כשהובן שאני לא מתכוונת להרים את הכפפה ולטרוח לעמוד ולהכין משהו לכולם בשם ה"אוירה המשפחתית") ואפילו לא היה צורך בצלחות (חבל לשטוף) ואכלו מתוך המגש, שנשאר על השולחן עם השאריות.
אז נכון, אני ממש לא "מדגם מייצג" ואצלי בבית המצב מורכב כל כך ולא "רגיל" ולו ברמת האנרגיות ששואבות אותנו כולנו כמשפחה למקומות אחרים.
וגם אם מישהי קוראת עכשיו ואומרת "אצלי בעלי כן היה מרים את הכפפה", "אצלי בעלי הוא זה שמכין ואני נחה" אז דעי לך, שגם את לא מקרה מייצג. ברוב הבתים בארץ, ולפחות אלו, שאני מכירה מי ש"דואג" גם אם לא בהכרח המבצע, שהבית יתנהל בצורה מסודרת ותקינה זה אנחנו הנשים.
מה שהוספנו לנו בשם ה"פמיניזים" זה היציאה לעבודה, לימודים והיכולת להצביע. בעיני הוספנו עוד עבודה על העבודה המתישה והקשה, שכבר עשינו קודם.
ואת כל מה שאנחנו לא מצליחות פיזית לעשות בגלל חוסר בזמן, רצון וכו' אנחנו נשלם למישהי שתעשה כלומר נדאג לעוזרת, שתבוא לנקות, למטפלת, שתבוא לעזור עם הילדים כדי שנוכל לצאת לעבוד, לקנות אוכל מוכן וכו' אנחנו אלה שנמצא, נראיין, נשלח את הבעל או בן הזוג לקנות. אנחנו הדואגות.
אם תגידי לי "אצלינו רק בעלי מבשל" אשאל אותך "ומי מנקה אחריו?" לרוב התשובה מגיעה עם חיוך נבוך "אל תשאלי איזה בלאגן הוא משאיר אחריו….לפעמים עדיף שלא יעשה"
יש לי הרגשה, שמכל הרצון הזה לשוויון בעצם עשינו לעצמינו נזק יותר מתועלת. ירינו לעצמינו ברגל. הוספנו את כל המטלות, שהיו בעבר נחלתם של הגברים, אבל לא באמת שחררנו את עצמינו אפילו לא קצת מהחובות והמטלות שהיו ועדיין נחלת הנשים ואנחנו רודפות אחרי הזנב של עצמינו בשאיפה מגוכחת להצליח בכל.
ואני?
לפעמים אני מייחלת לזמנים בהם לכל אחד בבית היה את התפקיד הברור שלו ובחלוקה שווה. נדמה לי, שזה בסופו של דבר לפחות לנו הנשים היה קל יותר ושקט יותר נפשית.
אילו לא היינו שואפות לשוויון.
ואז אני נזכרת, שבכל זאת אני תכף מתחילה ללמוד באוניברסיטה. בשבילי. משהו שמעניין אותי. ושאני אוהבת כמעט יותר מכל דבר בעולם לשבת בבית קפה ולקרוא ושאני יוצאת לאירובי ולרוץ ואת כל זה לא הייתי יכולה לעשות בזמנים אחרים ועל זה אני גם לא מוכנה לוותר.
אז זה אומר שאני כן פמיניסטית?
[youtube drGx7JkFSp4 nolink]