אין אחד שלא מכיר את המשפט שלא ממש מותר לעשות פיפי בבריכה, אבל אם כבר עושים, שלפחות זה לא יהיה מהמקפצה. בבריכה של ילדותנו בנהלל, שתיארתי בפוסט קודם את מאפייניה הייחודיים , והבטחתי שאשוב ואספר עליה, מעולם לא אמרו שאסור לעשות פיפי בבריכה, אבל אני לא זוכרת שמישהו עשה פיפי מהמקפצה, למעט אחד, שכן עשה זאת בסמכות וברשות.
היה בנהלל איש מקסים, שתוך כדי הכתיבה, אני רק נזכרת בו, ומיד מחייכת חיוך רחב- האמן פסל מרדכי מוטקה כפרי . במשך שנים רבות מוטקה הכין בהתנדבות ובאהבה, את התפאורות לחגי הכפר, לצד עבודתו החקלאית והאומנותית, מוטקה תמיד היה "מביא אותה בהפוכה" ביצירתיות מהפכנית עם חיוך ממזרי רחב. מגיע עם טרקטור ה"פיאט" הכתום שלו, עם הפלטפורמה מאחור, שעליה צבעים, קרשים, מסמרים, חוטי ברזל וכל מה שנקרה בדרכו, ואולי יתאים לתפאורה שנולדה תוך כדי הכנתה.
לחג כלשהו שנערך בבריכה, ואינני זוכרת אם היה זה "שמחת בית השואבה" (כן, חגגו את זה אצלנו פעם) או סתם ערב חגיגי אחר של הכפר, בנו רפסודה ב"עמוקים" כבמה, שעליה התאמנו, הבנות הצעירות לריקוד, ובמקביל מוטקה התקין את התפאורה. בין יתר מרכיביה, הוא בנה על המקפצה איש גדול מדלועים, והעלה צינור גומי, כך שאותו איש דלעת השתין בקשת מהמקפצה לאורך כל הערב. ומי שלא ראה את שמחתו של מוטקה באותו ערב, לא ראה שמחה מימיו.
לא הכל היה ריקודים, היו גם הרבה דברים מפחידים בנהלל של ילדותי. אחד מהם היה המקפצה בבריכה. המקפצה היתה תמיד או לוהטת מחום, או קרירה ורטובה ולכן חלקלקה. שלושה מטר לפחות היה גובהה. מילא הגובה, משלב מסוים, אחרי הטיפוס בסולם הברזל הצבוע ירוק, היה הקרש. הקרש, היה מורכב משני קרשים מקבילים, שאני מאמינה שהיו מחוברים, אבל לא נתנו תחושת יציבות, בטח מהרגע שאתה עובר את מגדל הצינורות והמעקה, והולך לגורלך מעל המים, על קרש מתנדנד מעלה מטה, עם רגליים רטובות. זה השלב שאתה נזקק לחסדי שמיים, בטח אם אתה פחדן כמוני.
לאמיצים, לא היתה בעיה. רבים וטובים לאורך שנים עלו עליה, וזינקו ממנה אל המים, בכל הקפיצות האפשריות, ראש, רגליים, בטן, גב, עם בגד ים, אולי גם בלי בגד ים, או עם בגדים מעליו כדי להקל את עצמת החבטה. אחד מבני כיתתי היה מפליא בסלטות רגילות וגם כפולות ואולי אפילו משולשות מהמקפצה, בדרך כלל, לבוש בחולצה כדי להקל את עצמת החבטה, וליתר ביטחון, שם על ראשו כובע בד רחב תיתורה שנשכח על ידי אחת מנשות הכפר על אחד הספסלים.
העוד יותר מפחיד, היו משימות הבר מצוה שנהוג היה לעשות בכיתות ז'-ח'. אינני יודעת מתי התחיל המנהג ומה היו גלגוליו, אך לאחר ששאול אלקנה ז"ל נהרג במלחמת "ששת הימים", המשימות נקראו על שמו, והיו גם גביע ותעודות. אני לא זוכרת אם היו ממש שלוש עשרה משימות, אבל היו כמה מפחידות במיוחד, שעליהן הקפידו במיוחד. כן, כאן הזמן לשוב ולהודות, אני פחדנית. וזה לא משהו שפשוט לנהללית להודות, אפילו דורש לא מעט אומץ. בעיקר כי יש לי רקורד בנוער בנהלל, בכל זאת, הדרכתי שלוש שנים, אפילו קיבלתי בסיום ההדרכה את "פרקי יומן" של מאיר הר-ציון (זה היה הספר המסורתי שקיבלו בסיום ההדרכה), וקראתי את כולו מהתחלה ועד הסוף, ולא פעם אחת . הייתי קצינה בצבא, אפילו עשיתי מסלול לא שיגרתי לבנות בזמנו, עם לא מעט אתגרים, והרבה בנים כקולגות, שאולי חשבו שאני פמניסטית, אבל אני בסך הכל רציתי לחזור הביתה לנהלל, בשלום. אני מקווה שהוידוי האמיץ הזה על הפחדנות, לא ישלול ממני את מקומי בעיגול, חברותי באגודה, את מעמדי כמדריכה בדיעבד, או חלילה את "פרקי יומן".
אבל משימות זה משימות, וצריך להתמודד איתן. למשימת רכיבה על הסוס, "הייתי חולה". אבל כמה אפשר להיות חולים? גני, חברתי היקרה שהיתה מזנקת לבריכה בקלילות, התנדבה להכין אותי למשימה. היא ערכה לי אימונים מקדימים, גם "על יבש" וגם על רטוב. בכמה אהבה וכוונה היא ניסתה להכשיר אותי, ובכמה נחישות ניסיתי להתגבר. עולה כל שלב בסולם, אפילו עד קצה הקרש הגעתי בהליכה זהירה, בלי מעקות להחזיק. משקשקת שם למעלה ומתלבטת מה יהיה יותר מפחיד, לקפוץ וזהו, או לחזור את כל הדרך ב"אחורנית" ולרדת למטה. אם בטח מבינים מה עשיתי, אז עוד וידויי, גני מנחה נהדר, זה לא היא, זו אני.
כאשר נערך השיפוץ הגדול בבריכה והחליטו להסיר את המקפצה, לא היתה שמחה ממני, שמחה שנמשכת עד היום, שכן, בסיוטי הלילה , אני רואה שהנה, עוד רגע מזמנים אותי בפני "וועדת נוער" ל"שימוע", ומבקשים ממני לעלות אחר כבוד על המקפצה, ולהשלים את החסר. אז בטח הייתי עושה פיפי מהמקפצה.
__________________________________
תמונה 1-מארכיון נהלל-1963 קופצים למים שאול אלקנה ואהרון דיין.
תמונה 2-צילום מתמונה על קיר ארכיון נהלל-1970- הפסל מוטקה כפרי בפעולה, מאחור הטרקטור והעגלה שהזכרתי.
תמונה 3-מארכיון נהלל-המקפצה במלוא קומתה והדרה
תמונה 4-מארכיון נהלל-אמנון רובינשטיין קופץ בבגדיו למים.
תמונה 5-כריכתו הקדמית של הספר "פרקי יומן"-מאיר הר-ציון. בתודה לדורית דניאלי, ספריית "ויצו נהלל".
ושוב תודה גדולה לשרהלה אבידב מנהלת ארכיון נהלל, ולעופר אבידב, על חיפוש צילומי הבריכה ובכלל.
ותודה לאליעזר יפה, שכן, חבר וקורא נאמן, על כל המידע על משימות הבר מצווה על שם שאול אלקנה ז"ל.
