פיסת זכרון מאבא

שבת בבוקר. הזמן הזה. קיץ. הביצים הקשות מתגלגלות במים הרותחים זמן ארוך. ריח הסלט הקצוץ דק, שאמא עדיין טורחת עליו, כבר באפי.
ברקע רשת ב', רק רשת ב,. שמואל שי. סקירת עיתוני השבוע…
והמשיכה שלי היא תמיד לאותו חדר מזרחי. השקט ביותר בבית. "החדר של קובי". שני חלונות. האחד פנימי, מתחת למטבח של השכנים מלמעלה. השני גדול יותר, שטוף שמש. נוף פתוח.
אחי הגדול קם. אנחנו אולי בני שבע ועשר. בהתאמה…
אחותי עדיין תינוקת.
התחביב החדש שלנו לקחת זכוכית מגדלת ופיסה של מדף עץ. אנחנו מטים את זכוכית המגדלת בצורה כזאת שהשמש שולחת קרן ישירה ומדויקת ושורפת את העץ. איזה קסם.
אבא נכנס בדלת. אחרי משמרת לילה בקול ישראל בתל אביב. בדרכו עבר ביפו והביא עמו בורקס סמי גדול, פריך ונוטף הנאה צרופה. אלוהים דיבר אלינו מהבורקס.
אבא שלי. עוד שבועיים (בערך) זה תשע שנים בלי. חור עמוק שלא ייסתם. לעולם. בדיוק תשע שנים.