אולי אני תמימה.
אולי אין לי טיפת הבנה בעסקים.
לא יודעת כלום על פוליטיקה.
מה לי ולצרכנות?
אבל תסבירו לי. רק תסבירו לי את ההגיון:
מוזילים את מחיר הגבינה והשמנת המתוקה.
מעלים את מחירי הירקות.
תוך כדי, משקיעים בקמפיין לטיפול ב״מחלת ההשמנה״ של בני הנוער.
מה נסגר אתכם?
רוצים שאנשים לא יעשנו, מעלים את מחירי הסיגריות.
רוצים שאנשים לא ישתו אלכוהול, מעלים את מחירי האלכוהול.
באיזה עולם עקום, המהלכים האלה הגיוניים?
למניעת שימוש בסמי אונס, מעבירים את האחריות לנשים.
אולי השלב הבא במניעת האלימות תהיה לחייב את כולם ללבוש שריון?
אולי אני תמימה.
אולי זה לא יכול לקרות.
נניח, רק נניח שהיו עושים את זה אחרת:
מחירי הפירות והירקות יוזלו ויסובסדו על ידי המדינה (ולא על חשבון החקלאים).
מוצרי מזון מקמח מלא יעלו פחות! ממוצרים מקמח לבן.
הישראלים ״שלא אוהבים לצאת פראיירים״
״שקונים רק מבצעים״
קדימה!
הפתרון הוא לא בייקור המוצרים ה״לא בריאים״ וגם לא בהוזלה שלהם.
את הכסף שהמדינה ״תבזבז״ על הוזלת המוצרים הבריאים, היא תרוויח בחסכון בימי מחלה,
בהורדת העומס בבית החולים.
צריך להשקיע בהבראה. לא בטיוח.
לחנך את הנוער במקום ליצור עוד עוד גבולות לפרוץ.
לעודד יותר שיתוף ופחות תחרותיות.
להשקיע בחיוב.
לא בשלילה.
לתת תמריצים למקצועות החינוכיים, הטיפוליים.
להעלות את הרף. לשמור את המוחות.
ללמד ללמוד, לא ללמד להצליח במבחנים.
התחרותיות הזאת מובילה אותנו לרדוף אחרי הזנב של עצמנו תוך כדי דריסת העומדים בדרכנו.
כל האמצעים כשרים.
רק החזקים שורדים.
לא צריך כישורים אם יש קשרים.
אולי אני תמימה.
אולי אני לא מבינה כלום.
זה מעצבן אותי.
ואתכם?
התמונה מתוך Shutterstock