את חוק לימודיה סיימה אמי כשעלתה לארץ בשנת 1947, לימודים שהיוו המשך לאלו שנקטעו בגלל המלחמה ההיא. אמי נהגה למלא בכתב יד עגול ומצויר מחברות ופנקסים ולעטר כל אחד מהם בפרחים צבעוניים. את אהבתה ללימודים והשאיפה להצליח העבירה אל אחותי ואלי. שולחן הכתיבה הלבן והספרייה מלאת הספרים ציפו לנו בכל יום, כששבנו מבית הספר. לאחר ארוחת הצהריים, שחיכתה לנו מדי יום על השולחן, היינו יושבות להכין את שעורי הבית , כשמהמדפים שמעל ראשינו מציצים אלינו בציפייה אנציקלופדיות, מילונים, קסוטו ושו"ת. " אני לא יכולתי ללמוד כמו שרציתי ואתן יכולות". כך נהגה לומר לנו מדי פעם, מקבלת בשמחה וגאווה כל ציון טוב שקיבלנו ובאכזבה, שלא לומר….., כשהציון שקיבלנו לא הצליח לנסוק למעלה מסיבות שלא כאן המקום לפרט.
אשר לקס, כוכב הסרט "פיגומים", (סרטו של מתן יאיר) ילד אחוז תזזית, קשוח ורגיש גם יחד. תלמיד בכיתה י"ב בה לומדים ילדים, אשר מעולם לא הצליחו במקומות אחרים. חי עם אב שאינו רואה בלימודים ערך עליון כמפתח לחיים אלא מאמין שהמשכיות של העסק המשפחתי, הפיגומים, היא זו שצריכה לעמוד בלב מעייניו של אשר. את הפיגומים והטיפוס עליהם אפשר לראות כמטפורה להתקדמות בחיים, כאשר האב מילו, המתכונן לניתוח אומר לאשר " אל תטפס למעלה על הפיגומים, תישאר תמיד למטה". אומר ומתכוון. אשר, ילדותי וקשוח, חסר מנוחה אך מעורר אמפטיה, אינו רואה בפיגומים את עתידו. למרות הקושי והחשש מהאב, שאינו מחמיץ כל הזדמנות לציין כי מה שיש הוא שיהיה, הוא שואף להשלים את בחינות הבגרות הניצבות ממש בפתח ומקדיש כל זמן פנוי ללימוד. להשגת המטרה הוא נעזר ברמי, מורה חדש בבית הספר, ושותה בצמא את רעיונותיו החברתיים והחתרניים. הסרט מעלה בפנינו דילמות של התמודדות עם השמירה על הקיים אל מול השאיפה להתקדם, שמירת מערכת יחסים לא פשוטה עם האב אל מול אפשרות החתירה להישגים לימודיים, פרנסה בטוחה אולי אל מול דלתות עתידיות העשויות להיפתח. דילמות לא פשוטות לילד שגדל ללא אם שנטשה, מערכת חברתית שאינה מסוגלת לתת מענה להתלבטות, אב שמחזק את העבר על חשבון העתיד.
ואנו כהורים, מה תפקידנו בחיים של ילדנו המתבגרים. אנו נמצאים שם בשבילם מילדותם ועד בגרותם ולעיתים גם לאחר מכן. רבים מאתנו חורשים עבורם שדות, פותחים שערים , לעיתים מניחים את ידנו תחת כפות רגליהם שלא יפלו חלילה ובמרבית המקרים, מדליקים להם את האור בכל מקום בו אנו נדרשים.. הדילמות הן רבות וכל אחד מאתנו נוהג בדרך בה הוא מאמין . יש שייחלו עבור ילדיהם למשרה בטוחה ויש שילוו את ילדיהם החולמים. יש שיביעו דעה נחרצת מה היא הדרך הנכונה ויש כאלו שרק יקשיבו.
קרוב לוודאי שכולנו נרצה שיבחרו בנתיב הנכון להם.
אהוד בנאי בשירו " יוצא אל האור" פותח לנו נתיבים