ביום שישי האחרון (152\27) הלכה לעולמה נדיה חילו אשר כהנה כחברת-כנסת .
במקצועה הייתה חילו עובדת סוציאלית.
חילו הוכיחה שגם אישה שבאה משכונת מצוקה יכולה לתרום לחברה בה היא חיה ולעשות זאת בהצלחה.
ביוגרפיה
נאדיה חילו נולדה ביפו ב-5 ביולי 1953 למשפחה מעורבת (יהודית-נוצרית).
אביה היה מורה ועיתונאי ,ואילו אמה נולדה בלוד אך גדלה ברמאללה.
המשפחה אוחדה מחדש בשכונת עג'מי ביפו שם גדלה חילו.
חילו למדה בבית-הספר הנוצרי לבנות "טרה סנטה" (שם היא התוודעה לפער הקיים בין יהודים לערבים).
היא הייתה פעילה בארגון "הצופים" ולמדה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.
חילו גרה ביפו כל חייה היא נשואה ואם לארבעה ילדים.
קריירה מקצועית
את הקריירה המקצועית שלה החלה חילו בין השנים 1982-1976 כאשר עבדה בלשכה לשירותים חברתיים של אגף הרווחה בעיריית תל אביב-יפו והתמקדה בחינוך לגיל -הרך ובהדרכת הורים.
בשנת 1981 על רקע מחסור במעונות יום ביפו, חברה חילו לארבע אימהות מהעיר שרצו לצאת לעבודה אך בהיעדר פתרון לטיפול בילדיהן לא יכלו לעשות זאת.
הן פנו למוסדות שונים ולאגודות פיתוח בבקשה לקבל שטח שעליו יוקם פעוטון, ובהם כנסיית "סנט אנתוני", שראשיה הסכימו להעמיד את המקום לרשותן ללא תמורה.
בשנה הראשונה לפעילות הפעוטון מימנו הנשים את רכישת הציוד והתשלום לצוות החינוכי.
באותו עשור התרחב פעוטון זה לרשת מעונות וגנים פרטיים בפיקוח הוועד המנהל לגיל הרך שבראשו עמדה חילו, כחלק מפרויקט שיקום השכונות.
בין-השנים 1994-1983 עבדה חילו כקצינה בשירות המבחן לנוער של משרד העבודה והרווחה, והייתה לאחת הערביות הראשונות בתפקיד זה. במסגרת עבודתה ריכזה חילו את פעילות הנוער במגזר הערבי במחוז תל אביב.
בשנת 1986נוסף לתחומי אחריותה ריכוז מערך חקירות ילדים שנפגעו מעבירות מין, וקבוצות אחרות שנכללו בחוק כקבוצות של חסרי ישע.
היא ראתה בתפקידה זה אתגר מפני שהייתה האישה הראשונה בתפקיד, ובעיניה שיקום נוער עברייני הוא דרך נוספת להוכיח שגם נשים יכולות להצליח בתפקיד שנחשב גברי.
כשסיימה את עבודתה במשרד העבודה והרווחה, ולאחר שבין השנים 1994-1990פיתחה תוכנית לפיתוח כישורי מיומנות של הורים במסגרת תוכניות למעורבות במכללת סמינר הקיבוצים, ייסדה את "מרכז הירש" לגיל הרך ביפו, ועמדה בראשו עד שנת 2004.
בתקופת כהונתה שילב המרכז פעילויות רווחה וחינוך כחלק מתוכנית כוללת להתפתחות פעוטות עד גיל שש.
המרכז סיפק שירותים למשפחות מתקופת ההיריון וההכנה ללידה, בליווי התינוקות ובמתן שירותי טיפת חלב אשר תוכניותיו מועברות בערבית ובעברית. המרכז סיפק גם עזרה לנפגעות ולנפגעי אלימות במשפחה תוך כדי יצירת קשרים עם גופים ציבוריים ופרטיים, יהודים, ערבים ומעורבים, בהם מכללת בית -ברל, מכון יוספטל ומכון אדלר.
צוותי העבודה כללו רופאים ופסיכולוגים שעסקו בהעשרה והדרכות הן במרכז והן בבתי המשפחות.
פעילותה של חילו למען נשים
לאחר שחילו לא נבחרה לכנסת היא החלה לפעול למען נשים.
חילו כיהנה כסגנית יו"ר נעמ"ת עד לבחירתה לכנסת ה-13.
במקביל לפעילותה הציבורית והמקצועית עסקה חילו במגוון תחומים לקידום שוויון זכויות נשים.
משנת 1994 כיהנה כחברת מועצת ארגוני הנשים בישראל, ובשנת 1999 הצטרפה כחברת הנהלה בעמותה לקידום האישה בספורט.
בנוסף, הייתה חברה חילו בקואליציית ארגוני הנשים, חברה בפורום הנשים הבינלאומי בישראל וחברת פורום "נשים לתקציב הוגן" במכון אדווה.
בשנת 1997 ייסדה חילו את עמותת "מנארה", שעסקה בקידום ופיתוח חברתי של נשים. בעיניה, היה זה כלי לפעילות חברתית לקידום מנהיגות נשית בקרב האוכלוסייה הערבית. במסגרת פעילות העמותה קיימה סדנאות מנהיגות וימי עיון על מנת לפתח אצל הנשים מיומנויות מקצועיות ואף פוליטיות. היא עמדה בראש העמותה עד שנבחרה לכנסת.
בשנת 1997מונתה לתפקיד הממונה על מעמד האישה במגזר הערבי ויו"ר מועצת הנשים הערביות במרכז השלטון המקומי.
זמן קצר לאחר שנבחרה לתפקיד נפטרה ראש היחידה למעמד האישה, וחילו מילאה את מקומה.
במסגרת זו עבדה עם הרשויות המקומיות, נבחרות הציבור ויועצות ראשי הערים לקידום מעמד האישה.
היא לקחה חלק בשיתופי פעולה יחד עם הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש -הממשלה ויחד איתם ערכה כנסים והשתלמויות לנושאות בתפקיד זה ברשויות המקומיות.
היא שימשה כנציגת הנשים בוועדות הכנסת והשתתפה בהקמת מועצת הנשים ברשויות המקומיות.
בתקופת כהונתה כראש היחידה למעמד האישה התקבל חוק היועצות למעמד האישה ברשויות המקומיות.
קריירה פוליטית
בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994 התפקדה חילו למפלגת העבודה, התמודדה בבחירות המקדימות לכנסת הארבע-עשרה ושובצה במקום ה-38 ברשימת המפלגה לכנסת.
בבחירות המקדימות בשנת 1999 התמודדה חילו במסגרת הרשימה הארצית ושוב מוקמה במקום לא ריאלי.
לאחר מכן חברה חילו לרשימת "עם אחד" בראשות עמיר פרץ, שבה שובצה במקום הששי, אך עדיין לא נכנסה לכנסת.
בבחירות לכנסת השש עשרה החליטה לא להתמודד.
בשנת 2005, עם איחוד מפלגת "עם אחד" עם מפלגת העבודה", החליטה להתמודד ברשימת העבודה לכנסת השבע-עשרה, שובצה במקום החמישה-עשר ברשימה ונכנסה לכנסת.
במהלך כהונתה בכנסת שימשה יו"ר הועדה לזכויות הילד והייתה חברת ועדת הכנסת בין השנים 2009-2006 ,הועדה לקידום מעמד האישה(2009-2006), ועדת העבודה, הרווחה והבריאות (2009-2006הוועדה לפניות הציבור (2006-2009), הוועדה המיוחדת לטיפול העובדים הזרים (2006-2009), וועדת הפנים והגנת הסביבה(2007-2009).
בעבודתה הפרלמנטרית התמקדה בקידום שוויון זכויות וקירוב האוכלוסייה הערבית ליהודים.
בנוסף, היא הקימה את השדולה לערים מעורבות ואת השדולה לדו קיום יהודי-ערבי, ושימשה יושבת ראש לשדולות יחד עם חבר הכנסת רן כהן.
נושאים נוספים שבהם עסקה בעבודתה הפרלמנטרית היו המאבק להעלאת מספרם של חוקרי נוער במשרד הרווחה ובפעילות למניעת "רצח על רקע כבוד המשפחה" במגזר הערבי.
היא הרחיבה את התנאים לזכאות למעון יום שיקומי, קראה לגיבוש נהלים בנושא טיפול בקטינים שאינם בחסות הוריהם ובהקלות לתלמידים מן הרשות הפלסטינית בדרכם לבית הספר דרך מחסומי צה"ל.
כמוכן, העלתה על סדר היום את העלאת הצורך במנגנון תלונה לילדים אשר שוהים במוסדות טיפוליים סגורים.
ימיה האחרונים של נדיה חילו
עם פרישתה מן החיים הפוליטיים מלאה נדיה חילו שורה ארוכה של תפקידים.
היא שמשה חבר הנאמנים במכללת בית-ברל ,היא הייתה חוקרת אורחת במכון למחקרי בטחון לאומי.
וכן, היא שמשה כיועצת בפרוייקטים חינוכיים.
בשנת 2013 התפרסם ספרה אוטוביוגרפי של נדיה חילו "פורצת הדרך מעג'מי".
בשנים האחרונות נאבקה חילו במחלה קשה ,ממנה היא מתה בבית-החולים "תל-השומר".
בת -61 הייתה חילו במותה.