מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי את יום כיפור.
כשהייתי ילדה אהבתי אותו כי אפשר היה להשתולל על הכבישים עם אופניים. ואז, אחרי שה"קטנים" וה"זקנים" הלכו לישון, בסביבות 1-2 לפנות בוקר, כשכבר ממש ממש שקט מסביב, אפשר היה לשבת במעגל באמצע הכביש ולשחק משחקי חברה.
המשחק החביב עליי ביותר היה ארנבת שחורה.
תמיד הייתי מנצחת. קטנה, זריזה, ומשתחלת בקלות לכל "חור" כדי לתפוס את מקום הישיבה שלי ולהשאיר מאחורי את המפסיד עומד ו"מחלק" צבעים ל"ארנבות" ול"ארנבים" שיושבים במעגל שמוטי ראש ומתפללים לאלוהים שלמרות שהם לא צמים, וסוג של נוסעים ביום כיפור, ובזמן התפילות בבית הכנסת היה להם חשוב יותר להריץ צחוקים עם החבר'ה – למרות כל זה, בחיאת אלוהים, תעשה שלא אני אבחר להיות ארנבת שחורה. 2 בלילה. למי יש כוח עוד לרוץ?……
וככה לאט לאט פורשים בזה אחר זה. מצטמצמים. עד שהיינו נשארים 3. אז כבר משחקים בגומי או בחבל. ואחרי שעובר הזמן ושוב מצטמצמים ונשארים רק שניים אחרונים, עוברים לשחק ב”קלאס” או ב"סבתא סורגת".
והשניים האחרונים האלה… אחחחח…. היינו יכולים להמשיך כך עד הבוקר….
בשלב מאוחר יותר בחיי, בתקופה של לפני ואולי גם קצת אחרי הצבא, אהבתי את יום כיפור כי זה היה היום הגדול של החבר'ה.
נפגשים כולם בבית ריק של אחד החברים, או פשוט מגרשים זוג הורים מסכנים לאיזה בית של סבא וסבתא או זוג חברים. אם אפשר היה, גם היינו מגלים אותם לאלסקה עם קצת צידה לדרך. העיקר שלא יהיו בסביבה כדי להפריע.
אחרי שהיעד נכבש בהצלחה, היינו מתיישבים כולנו על ספות, פופים, רצפה, כריות, וכל מה שרק מצאנו ואפשר להתיישב עליו, ושוקעים במרתון סרטים אל תוך הלילה.
קומדיות, דרמות, סרטי מתח, פעולה, אימה, הכל הולך…
בתיכון אימה היה הז'אנר האהוב עלינו.
אחר כך היה מאוד קל להפחיד אחד את השני למוות ולצחוק אחד על השני.
אבל לא בלי עונש:
– “טוב, אז את מלווה אותי הביתה? אין סיכוי שאני הולכת לבד עכשיו….”
– "כן בטח!… ואחר כך את תלווי אותי בחזרה?”
– "אין בעיה. אבל בתנאי שאז תלווי אותי שוב אחר כך…..”
בדרך כלל זה היה נגמר במסיבת פיג'מות ספונטנית מחוסר ברירה. כי איזה ברירה אחרת באמת הייתה לנו כשהרי ידוע שפרדי קרוגר אורב לנערות תמימות בלילות יום כיפור ברחובות זכרון יעקב הקטנה….
היום אני כנראה כבר מהזקנים… היום אני רגועה יותר. מעריכה כל כך את השקט הנפלא הזה של יום כיפור. מתענגת על כל רגע שאני לא שומעת את הטלפון מצלצל, ומגיעה לאורגזמה מחוסר התקשורת שלי עם המחשב למשך יממה.
יש ביום הזה משהו טהור, קדוש. הוא אחד המועדים היפים ביותר ביהדות לטעמי.
זה רק אתה מול עצמך ומול האלוהים שלך. מול האמונות שלך. מול השגעונות שלך. מול האמת שלך. מול השקר שאתה. מול הנפלא שבך. ומול נקודות החוזקה והשבר שלך.
רק אני ו"הוא". כל שאר העולם נעלם. הכל עוצר. אפילו תקתוקי השעון לא נשמעים.
ובתחושה הקדושה הזו אני יוצאת לרחוב. להסתובב קצת.
אני פוגשת את "עצמי" בכל הגילאים השונים.
ילדים שמשתוללים על האופניים והצחוק המתגלגל הזה שלהם מעלה בי חיוך.
משהו מפריע לי בזווית של העין, אבל אני מתעלמת וממשיכה.
פוגשת את הנערים והנערות שמנהלים שיחות וצוחקים ברחוב על כל הסרטים שראו יחד קודם לכן.
ההפרעות מהצד מתחזקות ואני מנסה להמשיך להתעלם
להתמקד בשקט. בחיוך השקט שמרוח על פניי. אבל בסוף רעש מוכר מכניע אותי. רעש המצית בהדלקת סיגריה.
אני מסתכלת הצידה ורואה איש מבוגר יושב על ספסל ומעשן סיגריה בלי אפילו לנסות להסתיר אותה.
ילדים וילדות משחקים עם החברים הכי טובים שלהם – האפליקציות באייפון. אני רק יכולה לנחש ש"ארנבת שחורה" עוד לא יצא כאפליקציה. גם לא גומי, חבל, או קלאס, ובטח לא "סבתא סורגת" (אם כי לא אופתע לגלות שאני טועה).
אני מתעלמת בכל הכוח. כלום לא ישבור את תחושת השלווה הקדושה הזו שלי ביום כיפור.
כמה צעדים אחר כך יושב על ספסל גבר צעיר ששומע מוזיקה בקולי קולות באייפון שלו. לא, בלי אזניות.
ואז המחשבות כבר מתחילות לרוץ. מחשבות של זיקנה אולי, אבל מהן כבר לא יכולתי להתעלם. כי אני באמת רוצה להבין לאן הגענו? ובעיקר למה הגענו לאן שהגענו?
למה חוסר ההתחשבות המבחיל הזה?
תוך כדי שאני עונה לעצמי שהכל עניין של חינוך, שפעם ההורים שלנו חשבו שהם לא יהיו כמו ההורים שלהם, אז הם הרשו לנו ה–כ–ל ביום כיפור, אבל הקפידו שנהיה שקטים כשאנחנו משתוללים להנאתנו, ושאם אנחנו רעבים או צמאים – נחזור הביתה לאכול ולשתות בדלתיים סגורות ובלי שאף אחד יראה, ישמע, או חלילה יריח ריח של תבשיל כלשהו מתחמם במיקרו או באובן.
וכשהיינו גדולים יותר וראינו סרטים תוך כדי שהבית אפוף עשן סיגריות ונרגילה – זה תמיד היה בשקט בשקט בחדרי חדרים, בלי שאף אחד יידע או יראה. כי בבית אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. אבל ברחוב – צריך לכבד את האחר.
ואני ממשיכה לענות לעצמי שההורים של היום גם הם לא רוצים להיות כמו ההורים שלנו, אז הם מרשים לילדים שלהם ה–כ–ל נקודה. בלי גבולות. כי אם הילד רעב – אז הוא יאכל! ואז מה אם זה יום כיפור? הוא בסך הכל ילד! והוא רעב! זכותו לאכול! גם אם זה ברחוב!
ואם הוא רוצה לשמוע מוזיקה – שישמע! אם למישהו לא נוח – שילך הוא לבית שלו! למה מה קרה?!……
תוך כדי כל המחשבות האלו, ותוך כדי כך שהעצבים שלי מטפסים לאט לאט, אני עוברת ליד ספסל ושומעת נקישות.
אני מסובבת את הראש ורואה גבר צעיר. מהסוג שביום רגיל אולי הייתי חושבת עליו מחשבות לא כל כך קדושות.
הוא מנסה להדליק סיגריה. צליל נקישות המצית שנגמר בו הגז נשמע היטב ברחוב השקט.
עוד נקישה. ועוד נקישה.
ניעור של המצית.
אני מוצאת את עצמי בוהה בסיטואציה. רבע שעה לפני סוף הצום.
עוד נקישה.
הגוף שלי זקוק לסיגריה. רק עוד רבע שעה ואוכל לעשות שימוש במצית שבכיסי.
עוד נקישה ואחריה שחרור אוויר מהראות בחוסר סבלנות
המתח גובר. יצליח או לא?
עוד נקישה
ניעור
נקישה
ניעור חזק יותר
סוף סוף נעשה פה צדק. תודה לך אלוהים על הרגע המתוק הזה.
נקישה
נקישה
ניעור
נקישה
הרמת ראש ומבט מתוסכל מסביב. הוא קולט אותי.
"סליחה, יש לך במקרה אש?”
"לא. לא מעשנת.” ….
