פוסט טראומה

בימים כאלה אני מתקשה לשזור את המילים.

אני מרגישה שאין לי מה להגיד.

זאת אומרת יש לי מה להגיד אבל הרב נראה לי לא לעיניין.

זאת אומרת אל מול אי הוודאות. הפחד. הייאוש. ההתשה. הכאב. החשש ממה עוד יבוא. ועד מתי.

לנו ולהם. התחושה של אי הצדק. הכעס שגואה מול הלב שחומל.

אז אל מול כל אלה אני נאלמת. וכבר חשבתי שהשבוע אשתוק בחמישי בבקר. כי אין לי בטנא שום ביכורי מילים.

ואז. פיגוע. בתל אביב. ואז הקשר הזה שיש לי בבטן הופך ללב דופק במהירות. לנשימות רדודות. לזיכרון.

התחושות  אוהבות נצמדות.

אסביר: כשאני משתתפת בשמחה של אחרים הלב מתמלא, הוא מתמלא ממפגש השמחה שבאה מהחוץ בשמחות שבתוכי ויחד הן חוגגות השמחות.

כשאני שומעת על מקרה מרגש אני מתרגשת כי כל ההתרגשויות שלי, הטריות ואלה שמאוחסנות עולות ובאות ויחד מתרגשת לה התרגשות של ממש.

כך כמובן גם עם כעס או פחד או עצב או עם רוחות מלחמה.

כבר כמה ימים שאני נאבקת במה שזוחל בי מתחתיות. בזכרון. בימים המושחרים נטולי האוויר בהם היינו ב"חומת מגן"

אני אומרת היינו כי הקירח היה שם ממש ואני, אני הייתי כאן. אבל לא הייתי.

הימים ימי שיא הפיגועים. פסח 2002. הקירח בשירות מילואים. הוא בכלל מוצב בראמללה.

ליל הסדר. הוא מתקשר ומודיע על הפיגוע במלון פארק. אומר שמשהו עומד לקרות.

אחר כך הם יורדים לכיוון ג'נין. בדרך הוא מספיק לעבור דרך הבית. המשופם חוגג שלוש.

מכאן ולמשך עשרת הימים ההם. משתנה מסלול חיינו.

"חומת מגן" עיצבה את החיים שלנו מאז. וכנראה שבהבטים מסוימים תמשיך לעשות זאת עד.. עד..כנראה לתמיד.

גשם בחוץ.

הם היו  רטובים. ומבולבלים.

(לימים בשיחה סוערת שאנהל עם אחד הבכירים שהיו שם הוא יודה בפני שזה המבצע המבורדק ביותר שהיה אי פעם. באמת יד ימין לא ידעה מה יד שמאל עושה. מאז אותה שיחה חלפו כמה שנים טובות. אני תוהה אם עדיין "חומת מגן" נותרה המבולבלת מכולם או שכבר קמו לה מתחרים).

הקירח, למוד כך וכך מבצעים ולפחות מלחמה אחת, יחד עם עוד שלושה מחבריו ליחידה מבינים די מהר שכאוס. איך שהם נכנסים לתופת יורים באחד המפקדים. הם מחליטים להתמקם על גבעה ולנהל את הענינים.

אפ'חד לא אמר להם. פשוט כשאתה כבר לא ילד ואתה ממש מתמיד בלעשות מילואים, גם כשאישתך תיכפ יולדת-רק ילדה, גם כשאבא שלך גוסס, כשאתה כזה וגם החברים שלך כאלה  אתה מבין שאם תחכה עד שמישהו יגיד מה לעשות יהיה רע.

הם מתמקמים. מאחוריהם כפרים עוינים, הם שומעים בקשר איומים על חוטפים שבדרך, לפניהם סבך רחובות והכוחות שלנו שטובחים בהם. בחוץ הגשם לא מפסיק, למעלה המסוקים חגים כמו עופות המשחרים לטרף.

הם חשופים. הם לבד. ולמרגלותיהם מתרחש גיהנום.

אני מדברת איתו  פעמים ספורות ומפעם לפעם הוא איננו לי. נעלם. דועך אל רעש המנוע של המסוק שמעל.

אני מאבדת את הבעל שלי. החבר שלי. העוגן של חיי. האבא של הילדים שכבר יש לי ואלה שחלמתי שעוד יהיו לי.

אני מתפקדת. עושה את הקולות. לא ישנה בלילה מתאמנת בנשימות במהלך היום.

לילה אחד, אני שוכבת במיטה ושומעת קול צעדים בחדר המדרגות, מדליקים את האור. לוחשים.

אני יודעת מי הם ואיזו בשורה באו למסור. מתלבטת אם עלי לקפוץ כדי להקדים את צילצול הפעמון שלא יתעוררו הילדים או להכנע לעופרת שברגלי.

לבסוף אני קמה ומביטה בעינית. הם לובשים "אזרחי" והם עולים קומה למעלה.

הדפיקות של הלב שלי מרעידות את קירות הבית.

עד הבקר אני יושבת זקופה בסלון.

אחרי עשרה ימים בחמש בבקר הוא עומד בחדר שלנו. מטונף. עיניו כבויות.

הוא חולץ לראשונה את נעליו ומוריד גרביים רטובות.

כפות הרגליים, שהן באופן שתמיד הכמיר את ליבי עדינות כל כך, נפוחות ואדומות.

הוא חזר. הוא שב הביתה. אבל חלק ממנו לא חזר עד היום.

יומיים אחר כך ארחנו ארוחת יום עצמאות מסורתית, אני כהרגלי אופטימית חסרת תקנה, קונה ערימת בלונים לבנים ונותנת לכל אורח להפריח לשמיים.

אות תודה למזלנו הטוב. כמובן. היו גם כאלה ששום חלק מהם לא חזר..

כמה ילדותי מצידי לחשוב שבלונים לבנים…

אחר כך באו שנים.

הלם קרב הוא לא משהו שמכירים בו מיד. הוא זוחל ומתפשט כנגע בחיים, כובש חלקה ועוד חלקה. ממיס מהבפנים ואז  באה קריסה, של חלק ואחר כך של עוד אחד, הוא מתגנב לחיים .

הוא נכלולי לא ניצב מולך ואומר הנה באתי תתמודדו.

הקירח הלך יום יום לעבודה. דיבר. והיה. אבל כל יום כבתה בתוכו עוד נורה. עד שחשכה הגרילנדה כולה. עד שהשתלטה עלטה.

חיינו השחירו.

הוא פוטר. והפך לזר.

האיש שאהבתי הלך. האבא המופלא. היעיל-פעיל. החרוץ. עם עיני הזית העמוקות החשיך.

זה כמו נסיעה ברכבת שדים. זה כמו ליפול לבור עמוק חשוך וטחוב.

ואז, רק אז כמו חבטה בראש הבנתי. זה הלם קרב.

הקירח, או מה שנשאר ממנו בעת ההיא דחה את האבחנה והתווכח. בשארית הכוחות שהיו לו.

הוא חשב שככה ילחם על חייו, אם יתווכח איתי על הלם הקרב שלו.

הוא חשב, ואני חוששת שעד היום חלק קטן ממנו מאמין שלא יכול להיות שלאיש כמוהו יקרה אסון כזה.

הוא, מכולם. הוא שהיה בצופים ובנח"ל ובלבנון אחת, אנתיפדיה אחת שתיים, שטחים שכם-ראמללה-ג'נין. שכשמסור חשמלי ניסר אותו הוא נהג את עצמו לבית החולים. הוא, מכולם??

אז זהו שכן!! כן הוא. כי לכל אחד נפש. והיא עשויה משטח צלופן ומשי. ואין הדעת תופסת. מה שדעת לא יכולה לתפוס. וככל שאתה מתבגר והופך לאב, מתעצב כאדם, הדעת תופסת עוד פחות.

ומלחמה משחיתה. מפוררת. ואין בה טוב. רק הכרח. והרג הוא רע. ואין שום דבר שמקדש אותו, כלום. לא חתיכת ארץ, לא קבר לא עץ. כלום.

והסכנה היא לא רק למות שם בגוף. היא להתפרק בנפש.

אני נמנעת מלספר. כי צנעת הפרט היא שומרת. עליו ועלי ועלינו. אבל היו שנים איומות. אכזריות. מנשלות מכל מה שידענו, מכבוד משקט משמחה מכסף מבית.

למזלנו, למזלנו, למזלנו נותרנו יחד.

בזכות האהבה. בזכות הילדים. בזכות היכולת שלי, להרבה זמן שלי בלבד להאמין בשביל שנינו. בו.

למזלנו היו שם תמיד אנשים. לא הרבה, כי הרב לא יכלו לראות. גם הקרובים ביותר.

כשאיש גדול קורס אי אפשר להתעלם, זה מרעיש בשקט נורא. זה עצוב שבא רק ללכת. אבל היו כאלה שיכלו. והאכילו וניגבו לי את הדמעות.

כבר סיפרתי שהשיקום האמיתי החל כשהתחלנו לתת.

כשידענו שאי שם יש עוד למטה מזה. שילד שישן בלי אמא שתשין אותו שתנחם, זה צורב פי מיליון מעצב של שניים יחד ועוד שלושה.

היום זה נראה לי רחוק כמו בגילגול אחר, קדום. אבל כשרוחות מלחמה מנשבות, והאספסוף קורא: להכנס, לקרוע להם ת'צורה הפוסט טראומה שלי עצמי מתעוררת.

כי אם מישהו חושב שהלם קרב הוא אישי, הוא טועה זו חבלה משפחתית.

שנינו היינו שם ב"חומת מגן" המזורגגת. וגם קצת הילדים שהיו אז ואלה שנולדו אחר כך.

ותגיד לי אישה של חייל שחזר מפורק שהיא חושבת אחרת, או אמא או חברה או אבא או אח או בת.

אז לא להכנס, רק אם אין ברירה. ולא להשתמש באנשים כחיילי משחק.

ופוליטיקה מצחינה מקרבות היא מחורבנת. ממש.

כי הנפש, צלופן ומשי. וגם גברים ממש חזקים וערכיים, למודי מלחמות מתפרקים שם בתופת.

זהירות!!