האם את מכירה אדם בשם י.ש.? – שאל הקול מעברו השני של קו הטלפון.
כן, – עניתי.
מי אתה ולמה אתה שואל? – שאלתי בחשדנות.
אני בן דוד שלו, הוא בארץ והוא רוצה לפגוש אותך – ענה.
כל גופי רעד. כמעט חמישים שנה לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו, אבל ההתרגשות והזיכרונות היו עכשוויים מאוד והתשובה הייתה ברורה וחד משמעית:
גם אני מאוד רוצה – עניתי.
קבענו להיפגש בנהריה, סמוך לבתים בהם גרנו, רצינו לחוות את הפגישה המחודשת בשכונה בה גדלנו.
בהגיעי לרחוב ולשכונה היה לי קשה לראות את השינוי, שום דבר לא דמה לשכונה היפה של ילדותנו, לרגע ממש הצטערתי שזה המקום בו החלטנו להיפגש, אבל אז ראיתי אותו, נשען על הקיר, בדיוק כמו פעם, אותו חיוך אותם משקפיים עם מסגרת קהה המבליטה את הצבע הכחול של עיניו, השיער החום אדמדם הלבין קצת, כן גם עליו נראו משקעי חמישים השנים שעברו מאז נפגשנו בפעם אחרונה. התאוששתי ונזכרתי שגם אני לא אותה ילדה שהייתי.
שוב עמדנו האחת מול השני, חבוקים חיבוק חם אוהב ועם זאת ביישני, כמו שני אנשים שגונבים רגע של אינטימיות אסורה. בני הזוג שלנו עמדו בסמוך, מבט של חוסר שביעות ניבט מעיניהם, מקבלים את המציאות בידיעה שכל זה, עוד רגע ייגמר.
האומנם?
חמישים שנה האוקיאנוס הפריד בנינו, וגלגל החיים של כל אחד מאיתנו הסתובב לכיוון אחר.
לפני כמעט חמישים שנה, עמדנו באותו מקום, עם אותו חיבוק ביישני, גם אז עם דמעות בעיניים, עצובים, נפרדים מאהבת ילדות טהורה.
התפאורה לא השתנתה, רק הזדקנה כמונו. אותה שכונה, אותם בתים, כמעט אותו דשא רחב ידיים, אותה סביבה בה ידענו המון שעות של חברות, אהבת ילדים טהורה, שיחות נפש של ילדים, שמוצאים האחת בשני, את כל מה שלא מצאו בבית. גדלנו מאז, הייתי אומרת, הזדקנו. הסתובבנו בשכונה הלכנו לכל פינה ונזכרנו בחוויות מאותם ימים, שהיו ממשיות כאילו קרו אתמול. נזכרנו, סיפרנו, התרגשנו, חיינו הכול מחדש.
המשכנו בשיחה ארוכה לתוך הליל. שחזרנו את עברנו בסיפורים, שיישארו בלבנו כמזכרת.
אנחנו אולי עוד ניפגש אבל הבתים, מיועדים להריסה ועוד רגע קט לא יישאר זכר לדשא, לחצר, לבתים ולמקום שהכילו את ילדותנו.
שוב נפרדנו.
הפעם החיבוק היה פחות ביישני אבל לא פחות חם ואוהב.
