הפוסט פורסם לראשונה בבלוג שלי יומנה של טכנאית ציפורניים. אשמח שניפגש גם שם
זו המחשבה הראשונה שהייתה לי כשסגרתי את ‘עשתונות’ – מ.ק. אשר (M.C. Escher):
- ככה בדיוק הרגשתי כשסיימתי לקרוא
גבולות החלל והזמן בספר פרוצים לחלוטין ובדיוק כשנראה שזהו, הסיפור הגיע לקצה גבול היכולת, אופיר טושה גפלה מתאבד עוד קצת.
אחרי קריאת הספר הראשון, ‘עולם הסוף’, הייתי כבר לגמרי שלו. רצתי מיד לקנות את ‘הקטרקט בעיני הרוח’. ואז התגלה קושי ראשון במערכת היחסים, קושי שליווה גם את הספרים ‘ביום בו המוסיקה מתה’ ו’עשתונות’. להלן:
אופיר טושה גפלה מציע עסקה מאוד ברורה: בחייאת, תעלו אתי רגע לרכבת ההרים המטורפת שלי, נעשה חיים. אני עוד לא סגור לאן נגיע אבל בואו נזרום. הרכבת נפלאה, בלתי צפויה, חושבת, עשירה, בודקת גבולות ורעננה. כל כך רעננה שנדמה כאילו הוא מצליח להפתיע גם את עצמו (שזה דבר טוב בעיני).
אז איפה הקושי?
זה לא הוא, זו אני. ספר בשבילי היא דרך להחליף עולמות, להמיר את המציאות המוכרת באחרת. אבל כדי לעשות את זה טוב, אני צריכה להרגיש, להיטמע בסיפור דרך חוויה רגשית – להתאהב באחת הדמויות למשל.
זה לא עבד לי עם הספרים האחרונים שלו. כמו לשמוע בדיחה ולדעת שהיא נורא מצחיקה אבל לא להצליח לצחוק. הייתי צריכה להאיץ בעצמי להמשיך לקרוא אותם כי הם נשארו מכרים רחוקים שעוד לא הצלחתי להיקשר אליהם. אולי אני לא מצליחה להרגיש את הדמויות שלו, אולי הן עטופות ומוגנות מפניי, אולי הספרים מורבידיים מדי לטעמי ואולי…
סיפור העלילה משנה ולא משנה כי מצד אחד הוא הקרקע הבטוחה שעליה טושה גפלה עושה תמרונים רעיוניים, מאידך התחושה היא לפעמים שקודם נולדו הרעיונות ועל גביהם נוצר הסיפור. בכל מקרה מדובר בכמה וכמה דמויות שהדרכים שלהן נחצות באופן בלתי שגרתי, בזמנים שונים, בעולמות כלשהם.
אני לוקחת בחשבון שספרים הם גם עניין של תזמון ומה שלא אוהבים היום, יכול להתאים לתקופה אחרת בחיים. ב’עשתונות’, כמו בספרים האחרים שלו, יש את האלמנט שיגרום לי לבדוק אותם שוב בעתיד.
מפתיע אותי לגלות שלמרות שלא נקשרתי לסיפור, האווירה של הספר ממשיכה ללוות אותי ימים רבים אחרי שנסגרה הכריכה האחורית.
והפעם, כמחווה לאופיר טושה גפלה, מרחתי לדוגמנית הבית קצת Escher
