כשכתבתי את זה אתמול בעמוד הפייסבוק האישי שלי, התלבטתי אם להעלות את התמונה המזעזעת של הילדים, אבל לא הצלחתי, פשוט לא הייתי מסוגלת.
לפוסט שלי כאן בבלוג החלטתי כן לצרף את התמונה, כי אין כמו מראה עיניים כדי לזעזע באמת, ונראה לי שהגענו לשלב שאנחנו חייבים להזדעזע כדי לעשות משהו.
שמישהו יעשה משהו כבר.
*
קמתי בבוקר, הסתכלתי על הילדים היפים שלי, זאת מתארגנת לקייטנה ומדברת איתי על משחק חדש שהיא מצאה במחשב, וההוא משתולל בחדר עם חבר וממציא איתו משחקים טיפשיים כששניהם מתפוצצים מצחוק תוך כדי.
ואז התמונה הזאת, של ערמת ילדים.
ילדים יפים וטובים שאני לא יכולה להוציא מהראש שלי מאז שראיתי את התמונה שלהם, ילדים חסרי חיים, שניה אחרי שבטח ניסו לברוח לאנשהו ולא הצליחו, שניה אחרי שהם כבר שנים חיים בחרדות וטראומה במדינה אכולה ורקובה שאין בה יותר ילדים, כי כל הילדים בה התבגרו ברגע ויש להם מבט חלול ושחור בעיניים.
והם לא מתארגנים לקייטנות ולא משחקים במחשב ולא מתפוצצים מצחוק כבר שנים.
ערמת ילדים חסרי חיים. (נלקח מכאן)
ואני לא מבינה איך לא עושים עכשיו סטופ-כדור-הארץ-עצרו-הכל בכל האספות של האום והאיחודים והאיגודים והליגות הערביות ולא יודעת מה ומי שיש לו השפעה על משהו בעולם הזה, וכל המדינות שתמיד קופצות כשזזה שערה קטנטנה בעזה או בשטחים, ואיך לא עושים סוף לדבר הנוראי הזה?
כן, אני יודעת, זה לא נעים להתעסק בזה עכשיו, ויש לנו עוד הכנות לחג, ומה זה קשור אלינו, מה אנחנו אשמים שיש מטורפים בעולם שרוצחים עם שלם..
אבל איזה קטע, אני למשל, כמו רבים אחרים, נמצאת בעולם הזה בזכות זה
שהסבים שלי הצליחו לשרוד את הזוועות של המטורף הקודם שרצח עם שלם, ואני לא מצליחה להבין איך לא עושים סוף לדבר הזה.
בשם האלוהים והמוחמד והג'יזס קרייסט וכל האלים שבעולם הזה – איך לא קם מישהו ומצליח להזיז את מה שצריך כדי לעשות סוף לזוועה הזאת.
כי זה כבר לא פוליטיקה, ולא שום דבר. זה הומניטרי נטו. זה חיים של אנשים שהולכים ונעלמים כמו זבובים, וילדים שכבר לא יצחקו יותר.
ולאף אחד לא אכפת.
