.
היה לי קשה להחליט לצאת מהבית להפגנה הערב. אירועי הימים האחרונים בהר הבית ובחלמיש דיכאו אותי ממש. התחושה שלא משנה מה נעשה, ישנם כוחות כל כך הרבה יותר חזקים מאתנו שמובילים אותנו לאבדון בציניות נוראית, בלב אטום לחלוטין, באכזריות. לא משנה מי ימותו ולא משנה כמה, העיקר לשמר את הפחד, לטפח את השנאה, לשכלל את הציות העיוור. להפגין בצל מקרי המוות הטריים? זה חושך שמכריע. אבל יש משהו בהשתתפות בהפגנות שמייצר בהדרגה תחושה של שייכות, של שותפות גורל, של מקום מוכר, של רצון לא לפספס את ההתרחשות החשובה הזו. ולשמחתי ומזלי ואושרי יש לי את אהובתי שפסקה "אתה הולך". "זה המעט שאנחנו יכולים לעשות" היא אמרה וקבעה. אז הלכתי.
כפי שכתבתי באחד הפוסטים שפרסמתי מההפגנה, זו היתה הפעם הראשונה שהמשטרה סגרה את הכביש הסמוך לכיכר. מדהים ומרגש. כמות האנשים הולכת וגדלה משבוע לשבוע והפעם המונים פשוט עומדים על הכביש. על הכביש! זה כבר מספר שבועות שניתן לראות צעירות וצעירים, זוגות עם ילדים, נערות ונערים. ועדיין, הרוב מבוגר. נציגות מפוארת של שישים ומעלה. ועוד למעלה. ויש בזה משהו שהוא בו-זמנית עצוב ומעורר גאווה. עצוב כי התחושה היא של נשים וגברים שבדרך כלל לא יוצאים מהבית והנה הם כן. יוצאים כי אין ברירה. כי נמאס. כי יש ילדים ונכדים ומה נשאיר להם כאן? ומעורר גאווה ואופטימיות כי ליותר ויותר נשים וגברים נמאס מספיק כדי לעשות מעשה, להרים את התחת מהכורסה ולצאת מהבית. זה לוקח זמן, זה הדרגתי, אבל זה הולך וצובר גודל ותאוצה.
בשולי ההפגנה קבוצה קטנה, פחות מעשרה אנשים, של מפגיני נגד, כלומר כאלה שמפגינים נגד ההפגנה. הם שרים "ביבי מלך ישראל" שוב ושוב במגפון ומדקלמים מניפסטים מוכרים נגד מפא"י… ובחלק אחר של הכיכר אדם אחד ויחיד צווח בשרידי הקול שעוד נשאר לו, מקלל, יוקד מזעם, קורא לכולם עוכרי ישראל שצריך להרוג והוא באמוק בלתי ניתן לעצירה. אולי זו העובדה שהוא לבד ולא באמת מהווה איום שמאפשרת לי להרגיש בעיקר את הכאב שלו וכך גם את הכאב של הקומץ ששר ביבי מלך ישראל. בהפגנה מתייחסים אליהם כעושי דברו של ביבי שמקבלים כסף עבור הנוכחות שלהם בשטח ולהבות התוכחה שהם יורקים, אבל אני משוכנע שהם שם בדיוק מאותם מניעים שאני שם – כי כואב להם וכי נמאס להם וכי הם כועסים וכי הם מרגישים חסרי אונים מול הכוחות שפועלים נגדם וכי הם מרגישים מאוימים. אני לא יכול שלא לחשוב, אולי בנאיביות יתר, איך זה שבבסיס העמוק ביותר אנחנו זועמים מאותם מקומות ובכל זאת מנותקים לחלוטין אלו מאלו ובסתר לבנו מייחלים להיעלמותו המוחלטת של הצד השני?
פגשתי הערב את נחל, איש יקר, עובד סוציאלי, שהפעם האחרונה בה נפגשנו פנים אל פנים היתה באחת ההפגנות של מאבק העובדות והעובדים הסוציאליים ב-2011. זו היתה אחת ההפגנות הסוערות מתחת לבניין ההסתדרות והיתה הרבה אופטימיות באוויר וחיוכים ותחושה של אוטוטו נצחון ושינוי משמעותי ואופטימי ראשון מזה שנים. טוב, את הסוף כולנו מכירות ומכירים. הסוף היה רע. הושפלנו, נעשקנו, הופרטנו עוד, הוחלשנו עוד. אני חייב להאמין שהפגישה הערב תסמל סיום אחר למחאה הנוכחית.
בדרך חזרה הביתה נפלתי איכשהו על "ליל חניה" בביצוע חנן יובל. אולי זה היה המשך לדמעות שנקוו בעיניי כשראיתי את כולן/ם סביבי שרות/ים עם אביב גפן את עורי עור מולדת אהובה ואולי סתם הרגשנות הטבעית שלי, אבל לחלוחית בעיניים היתה גם היתה. ובלב. ערבוביית העצב על מעגל מוות מיותר נוסף שאך החל והשמחה על השפיות שמרימה ראש ונוכחת.
\\