ברוכה השבה ענת…לא כתבתי כל כך הרבה זמן, 3 חודשים… בעצם מאז היום הולדת שלי, וזה מרגיש לי עכשיו כאילו מישהי אחרת פותחת את המחשב ונכנסת לבלוג שלי (חצופה!) וכותבת בשמי, כי ענת של פעם זו מישהי אחרת, גם מבחוץ וגם מבפנים.
זה מרגיש מוזר להגיד, אבל אני יותר חזקה, יותר אופטימית, יותר נאמנה לעצמי, והרי קרה לי משהו בדיוק הפוך, משהו שכשאנשים שומעים עליו, ישר אני רואה את השינוי בקול, את העיניים שמתמלאות ברחמים, את הצורך בלעזור לי…ובמקום זה אני מוצאת את עצמי נותנת להם כוח, אופטימיות, אנרגיות חיוביות, אני מבינה שזה כבר כאן, יש לי סרטן, הוא כבר דפק בדלת אז אני מעדיפה לחבק אותו עם ראש למעלה ולא למטה, זו הדרך הכי נכונה בלקחת דברים, כמווווובן שאני לא תמיד שם ויש נפילות ואפילו הרבה אבל אז אני גם קמה ועם חיוך של מנצחת.
נפגשתי השבוע עם S, שכנה אמריקאית ש-רונה (שאני מחכה להפגש איתה פנים אל פנים) העבירה לי את הטלפון שלה ועידכנה אותי שהיא, כמונו, נכנסה לסטטיסטיקה בגיל 44 ושלפני שבועיים אובחנה עם סרטן השד, אני…כן? שעדיין באמצע התהליך, שהדרך שלי עוד רחוקה מלהסתיים, מוצאת את עצמי מחזקת אותה, נותנת לה טיפים וקצת פסיכולוגיה (בגרוש) שהחיים יפים ושבסוף התהליך היא תראה את החיים בצורה אחרת, חיזקתי אותה והתחזקתי בעצמי.
שרון א. החכמה קוראת לזה "דיוק". היא אומרת שהתהליך הזה שאני עוברת, מההתחלה (הגילוי) עד הסוף (הניתוח הסופי), תהליך שבמקרה שלי לוקח שנה וחצי יהפוך אותי למדוייקת יותר, מדוייקת לבחירות שלי, לאמת שלי, לכיוון שלי. אני יש לי נטייה לאמץ דברי חכמים, אז מאמצת בשתי ידיים.
אז מה היה לנו מאז שלא כתבתי… יום למחרת היום הולדת שלי טסנו לקולומביה, שבועיים חופשה משפחתית שלא הייתי בטוחה איך תזרום, עם יד שמאל שמתפקדת גבולי (ועם הוראה מהרופאה לא להרים כלום, גם לא מזוודות), אחרי 2 ניתוחים ומצב רוח לא ברור עלינו על הטיסה כשיד שמאל עטופה בשרוול לוחץ שדואג להזרמת דם קבועה על מנת למנוע מחלה שנקראת לימפדימה. קולומביה קיבלה את פנינו במזג אוויר חם ונעים, בדיוק כמו שאני אוהבת, ותוך יומיים פשוט שכחתי מכל מה שעבר עלי, מהניתוחים, מהדקירות, בית חולים והאפ אנד דאונס שליוו אותי 3 חודשים ברציפות. הייתי סוף סוף אדם רגיל כמו כולם, סתם אמא ל3 בנות שמחפשות ווי-פיי בכל שניה נתונה שנוסעת להתאוורר עם המשפחה שלה. וזה עבד.
יום למחרת החזרה הביתה מהטיול, עברתי ניתוח השתלת פורט. איכשהו בפגישה הראשונה, אי שם באוקטובר, אצל הרופאה המנתחת, מכל בליל המילים שהיא זרקה עלי, 2 מילים היו לי הכי טראומטיות אחת מהן היתה אובדן-שיער והשניה השתלת-פורט, זה זיעזע אותי וגרם לי לבכי בלתי נשלט, לא היה נראה לי הגיוני שיכניסו לי מכשיר קטן לתוך הגוף (בצמוד לעצמות הבריח, מחובר לעורק הראשי) ומשם תועבר הכימו לגוף כי עדיף להכניס כימו לעורק מאשר לוריד.
אז יום אחרי שחזרתי מגן העדן הגעתי לגיהנום.
אבא שלי הגיע מישראל יום לפני הניתוח ואני מנסה להיות חזקה בשבילו אבל לא מצליחה, עברתי סופש לא פשוט ועם כאבים וכעס על כל העולם וביום שני (3 ימים לאחר הניתוח) התייצבתי בחיל ורעדה במרכז לסרטן בכדי לעשות שימוש בפורט. אומרת חיל ורעדה, אבל זה הרבה יותר מזה, זה פחד ענק והבנה שאני מתחילה דרך שאני חייבת להכנס אליה, ואני לא רוצה. דארן אחד האחים במרכז מחבק אותי בדלת הכניסה ואומר לי: "ברוכה הבאה למשפחה" הסתכלתי עליו ופלטתי, אבל וידאתי שישמע: "לא רוצה להיות חלק מהמשפחה שלך", נתנו לי חדר פרטי (לכולם יש) ואז הגיעה האחות מייג'ור, שבכלל קוראים לה בשם אחר, הרבה יותר רומנטי, שכחתי את שמה המקורי, אבל כולם קוראים לה מייג'ור כי היא שירתה 20 שנה כאחות בנייבי האמריקאי, כל פעם מוצבת באיזורים אחרים בעולם, עברה גם היא סרטן השד בשנות ה-80, ועכשיו עובדת 20 שנה עם חולות סרטן, היא ניגשת אלי וכשאני רואה אותה אני אומרת לה לצאת מהחדר וממשיכה, "גם אל תחזרי לפה", שירי חברתי מתה לקבור את עצמה מתחת לכסא מרוב מבוכה אבל מיג'ור כבר ראתה הרבה בחיים שלה, ופספוסית כמוני לא מרגשת אותה, היא חוזרת לחדר על אפי ועל חמתי, בלי בושה ראיתי אותה אפילו מחייכת! ומתחילה בהכנות של האינפוזיה.
לא אלאה על הטיפולים אבל מפעם לפעם זה יותר קל גם פיזית וגם נפשית, תמיד יש מי שבא איתי, לבדר אותי, לשמח אותי ולהעביר לי את הזמן, לפעמים אני נרדמת, לפעמים רק רוצה לדבר, לפעמים מקשיבה למתנדבת שבאה עם גיטרה לנגן לנו את הביטלס, אני נכנסת למרכז, נותנת חיבוק גדול לדארן ששוקל אותי ולא אומר לי שום מילה על זה שעליתי כבר 4 קילו (לא יודעת אם מהסטרואידים, הטעם המטאלי בפה או השיעמום אבל המשקל לא משקר) ממשיכה לחדר הפרטי ומחבקת בדרך את המשפחה החדשה שלי (האחיות) ומחכה למייג'ור ולחיבוק שלה, צחוק הגורל אבל אני רוצה רק אותה…כל מה שהיא עושה לי לא כואב, היא פשוט מושלמת (ורווקה! אמנם בת 60 אבל מי סופר) יש לה רק בעייה אחת, היא לא מפסיקה לדבר, היא יכולה לדבר שעות על טיולים בטבע, על המדינות שבהן שירתה בצבא האמריקאי, על טראמפ, על צבעים בשיער, על אמא שלה, זה לא משנה מה, היא לא תפסיק לדבר… שירי טוענת שהיא לא קוראת רמזים חברתיים (Social Cues) כי ניסינו לשתוק, לצחוק אחת עם השנייה, לדבר בעברית וכלום….אז החלטנו פשוט שאנמנם באמצע השיחה כדי שהיא תלך, זה די עבד… אבל אז היא המשיכה לדבר עם שירי…לאור הכישלון גלית שידרגה את המצב לכך שגם היא נרדמת ואז למייג'ור כבר לא היה עם מי לדבר, ונאלצה לטפל בחולים אחרים (וברוך השם יש) דנה אמרה שהיא לא מרגישה נוח עם התרגילים האלו ושצריך להקשיב למייג'ור עד הסוף, כי גם היא צריכה מישהו שידבר איתה, אז נתתי לדנה להקשיב לסיפורים ואני ניצלתי את הזמן לשינה. גם רון אחי שהוא הכי בעולם הקשיב לה והקשיב עד שהבנתי שהוא בכלל בא לתרגל את האנגלית שלו איתה ושאם אני לא שולחת אותו להביא לנו תה ואז מיד לעצום עיניים היא לא תלך וכך היה.
לגבי להתחזק מבחינה נפשית, כשרון בא איתי בפעם הראשנוה שלו לכימו והתיישב לידי בכיסא, ראיתי פתאום לחלוחית דמעות קלה בעיינים שלו, הסתכלתי עליו ואמרתי לו" "רון, זה יעבור, זה לא כזה נורא, באמת!" באותו רגע הבנתי שעליתי שלב.
אבל אני כן מחזיקה יד חזק בזמן הדקירה לכל מי שבא איתי…תמיד…זה נותן לי כל כך הרבה כוח.
לפני כמה חודשים (בהמלצת שירי) ראיתי את העונה האחרונה של "סקס והעיר". באמצע העונה סמנתה מגלה שיש לה סרטן השד והיא מקבלת כימו, מאבדת את השיער ומתאהבת פעם ראשונה בחייה, אבל לא על זה רציתי לכתוב, שרלוט המתוקה באחד הפרקים באותה עונה מחליטה להתנדב עם עיוורים, כשהיא הולכת למרכז לעיוור בשכונה שלה המנהלת שואלת אותה 'את יודעת איך עיוור מרגיש?' 'לא' עונה שרלוט ומחליטה לעשות ניסוי, היא הולכת לכלבו גדול (אולי Macy's) ביחד עם קארי ושמה כיסוי עיניים. קארי בזווית העין, כמובן, מזהה נעלים שמוצאות חן בעינייה ושוכחת משרלוט העיוורת שלא מוצאת את דרכה, מעיפה נעלים, בגדים וכל הבא ליד, נתקלת באנשים וחפצים ומבינה קצת מה זה להיות באמת עיוור.
אז פתאום להסתובב קירחת מרגיש לי כמו ניסוי אנטרופולוגי עם עצמי, כשאני מסתובבת ברחוב לפעמים אני עם כובע אבל לפעמים בלי כלום, קרחת עם קצת שיער מדובלל שאפשר לספור אותו, ואנשים מסתכלים או שלפחות אני מדמיינת שמסתכלים….בגדול המזל הוא שאמריקאים לא מסתכלים על אנשים באופן כללי ולא נועצים מבטים, אבל עדיין אני ניראת אחרת, מרגישה אחרת, הרבה פחות נשית ויפה כמובן אבל זה לא רק זה, זה כאילו קיטלגו אותי עם האנשים שנראים שונה, חולים, נכים, וסוף סוף אני מבינה קצת איך זה מרגיש.
אז ניסיתי לראות אולי זה בראש שלי ושאלתי את אחי בתקווה בזמן הכימו כשהוא ישב איתי בבית חולים ואני עם מטפחת על הראש: 'תגיד, עם המטפחת אני ניראת כמו דתייה חרדית?" "לא" הוא עונה, "אולי כמו ערביה?" אני שואלת "לא" הוא עונה, "אז כמו הודית או פקיסטנית? הן הולכות גם עם מעין מטפחת על הראש לפעמים… "הודית או פקיסטנית? ממש לא!" הוא עונה, "אז כמו מה אני ניראת?" "כמו מה?" הוא עונה, "כמו מישהי מכאן, נו" " מישהי מכאן? מאיפה?" אני שואלת "מכאן, מהבית חולים, את ניראת כמו מישהי עם סרטן שעוברת כימו, מה נראה לך?" טוב, רק ניסיתי, מה אתה רוצה…
רשמתי למעלה ששני דברים גרמו לי לבכות ללא הכרה בשיחה עם המנתחת, הפורט ואיבוד השיער. על הפורט דיברתי אבל לא כתבתי שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו כי כל התהליך כל כך הרבה יותר קל שאני ממליצה בחום למי שאי פעם תעבור תהליך דומה. נכון, נשמע לא הגיוני אבל זו האמת.
ועכשיו לאיבוד השיער…זה לא שהיה לי שיער של ג'ניפר אניסטון (או כמו של פארה פוסט כמו שאמא שלי אומרת) אבל מי רוצה להיות בלי שיער? אמרו לי ששבועים לאחר הטיפול הראשון השיער מתיחל לנשור ושכדאי שאסתפר לפני לחסוך מעצמי את הטראומה שבאיבוד כמויות גדולות של שיער ארוך.
אז שבוע לאחר הטיפול הראשון, הרגשתי שהשיער שלי עוד לא נושר אבל הוא כבר לא נעים ורך אלא קשה לסירוק ויבש מאד. הבנתי שהגיע הזמן, לקחתי את אבא שלי בוקר אחר לדאון טאון סאניוייל ונכנסנו למספרה הראשונה שראינו שם, רוב המספרות פה הם של וייטנמים, לא יודעת בדיוק למה אבל גם שם קיבלו את פני זוג וייאנמיות נחמדות ושאלו איזו תספורת אני רוצה?
SHAVE IT ALL
אמרתי להן, עם מכונה, הכי קצר שיש לכן, "את בטוחה הן שואלות?" כן, עניתי וגם הסברתי למה כי ראיתי שהן ימשיכו לנסות לשכנע אותי לעשות משהו אחר. תוך 5 דקות הייתי עם תספורת מארינס, בלי דמעה אחת בעיניים, אבא שלי מסתכל ואומר לי, "את יודעת מה? אני אוהב את זה ככה!, זה מתאים לך!" וקשישה אחת שהיתה באמצע צביעת שיער, קמה במיוחד ואמרה לי שהיא לא התרגלה אף פעם לבנות עם תספורת קצרה, שתמיד חשבה שזה לא נשי אבל מעכשיו היא שינתה את דעתה.
אז יצאתי מהמספרה עם 4 דעות חיוביות של 2 ספריות וייטנמיות, קשישה בת 85 ואבא שלי שהיו מרוצים. טוב, כאילו שהייתה לי ברירה, אז גם אני יצאתי מרוצה, והכי הייתי מרוצה שלא בכיתי.
אז זהו בעצם, החיים ממשיכים גם אצלי וגם אצל כולם, כורסת ארצ'י בנקר של לינור עוברת ל- S בעוד כשבועיים, גלית אמרה שתכין לי כרטיסיה של טיפולים וננקב כל שבוע חור וכל 4 שבועות נלך לחגוג במקום בלי מחטים, כשסיפרתי לריקי היא אמרה טוב שגלית לא הכינה לך חופשי חודשי, ואני אומרת, אם מסתכלים על זה בצורה חיובית אז אני לוקחת כרטיסייה בעיניים עצומות.
לארס ארמסטרונג כתב בספר שלו 'בחזרה לחיים-זה לא רק סיפור אופניים':
'הבית שלי נשרף, אבל עכשיו אני יכול לראות את השמיים'
ובנימה אופטימית זו…עד הפעם הבאה, להתראות
