אני תוהה האם לגיטימי להגיד שנהניתי ביום כיפור?
כן, אני אוהבת את היום הזה. אני מאוד נהנית מהשקט.
אין בא ואין הולך, הטלפון לא מצלצל. אפילו הכלבים לא נבחו היום.
זהו יום, לחילונית כמוני, בו אפשר כל היום לשבת בכורסא, לשקוע בקריאת ספר ולהרגיש שזה ממש לגיטימי.
ביום הזה, אין סידורים כי הכול סגור, לא צריך לבקר אף אחד כי אי אפשר לנסוע, לא מבשלים כדי שהריחות לא יטרידו את השכנים שצמים, גם המגירה ההיא שצריך לסדר אותה, תמתין ליום אחר, כי ביום כיפור אפילו חילונית כמוני לא עובדת. אפילו את הצמחים השקיתי יום קודם.
הבית שקט, נקי ומסודר, כל פינה בה משקפת את מה שאני אוהבת, הכול משדר רוגע ונועם.
זה הזמן, לשבת בכורסא ולהתמסר לספר טוב, לשקוע בסיפור חייו של מישהו אחר. סיפור שמעורר מחשבות על סיפור חיי.
תמונות מהעבר, זיכרונות, דמעות וחיוכים, רצים בראש בקצב דפי הספר המתחלפים וכשהעיניים מתעייפות, שינת צוהריים מפנקת נטולת נקיפות מצפון, נוגסת גם היא בזמן.
יש אווירה של קדושה. קדושת חשבון הנפש שבין אדם לעצמו.
עשרים וחמש שעות של חשבון נפש, בסגנון אחר, אני מול המחשבות שלי, רשימה של "איפה טעיתי", "מה הייתי צריכה לעשות אחרת", "איפה אני יכולה לשנות", רשימה ארוכה.
טעויות לא נגמרות, הן רק מתחלפות. מתקנים את אלה ומיד עושים טעויות חדשות.
זה דרכו של עולם.
שנה הבאה, תקיעת השופרים, שוב יפתחו את שערי שמיים וכל אחד, בדרכו, יאמר "סליחה".
