הבלוג של סבתא מירי
"בני ה-20 היום הם יותר בודדים מבני 60", כך לפי התוכנייה של הצגה חדשה "זה תלוי" בבימויה של נעה לב, המוצגת בימים אלה בתיאטרון תמונע.
שמונה שחקנים על במה המעוצבת בטעם ובתמציתיות רבה, עם הרבה הומור, חן ותהיות.
זהו דור אהוב ומפונק, והפער בין חלומותיו לבין המציאות בה הוא חי הוא גדול מאוד. מכאן נובעת הבדידות הגדולה. כך מוצהר. אך השחקנים הצעירים שעל הבמה נראים חינניים מאוד ודי אופטימיים בסך הכל. קשה להם למצוא דירה שכורה בתל אביב ואין להם כסף, הם גם לא מסתדרים מי יודע מה במערכת נישואים צעירה. אך למרות הריצה הבלתי פוסקת, הטכנולוגיה המגשרת והמפרידה, למרות הניכור, יש להם עוד זמן, ונראה שיש להם גם הסבלנות. זה יגיע, הם אומרים לעצמם. זה לא יכול להיות אחרת. נכון, החיים הם לא מה שחשבנו…
הם מגלמים שמונה טיפוסים שונים והם עושים זאת בחן רב ובקריצה משעשעת על רקע ציטוטים מספרות מלומדת על דור ה Y. הם מתנועעים על הבמה במקצועיות רבה וגם פס הקול עם דורי בן זאב במרכזו מוסיף להומור המקומי והנינוח.
אך נדמה שההצגה מציגה בעיקר את ההרגלים ואת סדרי החיים התל אביביים, יותר מאשר את התלבטויות דור ה –Y. כך לפי השפה והסיטואציות המוצגות.
ממרומי המבט של סבתא עלי לומר שמעולם לא הערצתי את הנעורים. נדמה לי שרבים מחברי יסכימו אתי: להיות צעיר זה לאו דווקא כיף גדול ושנות ה-20 הם לא התקופה המאושרת ביותר בחיים, ובטח לא הקלה ביותר. ואיך לא? הכל חדש וצריך להסתגל וללמוד את הכל, בעיקר את עצמך. ואולי כפַרָפְרַזָה על השיר, עם הזמן הבדידות פשוט נעשית יותר נוחה. כמו שאומרים בצרפתית :
si jeunesse savait, si vieillesse pouvait!
שפירושו: אילו הצעירים ידעו, אילו הזקנים יכלו.
