התפוחים יותר נכון רובם יחזרו למקום, אך שום דבר לא יהיה כמו קודם. הם יהיו חבולים פגועים מעוכים וחלקם ילכו לאיבוד, יתגלגלו לפינות בהם אי אפשר יהיה למצאם, יותירו מקום בקערה לתפוחים חדשים, המביאים אופטימיות אך גם חשש מהטעם הלא מוכר.
כאשר מחליטים להתגרש מתחילה מלחמת הישרדות, מלחמה בכאב, בעלבון, בפחד, בחשש מהלא נודע, מלחמת איפוק לא להגיב על כל השמועות, על כל מה שנאמר, לא להגיד את כל מה שרוצים להגיד, לנסות לתכנן איך ומה יהיה אחרי.
נפרדים מכל פינה בבית, מכל שתיל בגינה, ואפילו מאנשים שבוחרים להתרחק כאילו יש משהו מדבק בגירושין.
רצים בין עורכי דין, מגשרים, מתווכים, בנקים, ואפילו בין חברים שהדרך שלהם לעזור באה לידי ביטוי ב"בואי נפגש לכוס קפה". חלקם מנסים לתמוך ולעזור וחלקם מקווים לשמועה סיפור פיקנטי. זה מאד מעייף אבל טוב, כי אחרי יום מלא ריצות ופגישות אפשר לבוא הביתה באפיסת כוחות ליפול למיטה ולישון, לתת מרגוע לגלגלי המוח העובדים שעות נוספות בניסיון להבין איך אחרי ארבעים וחמש שנה הכול התפורר, או יותר נכון איך זה לא התפורר עוד קודם?
זה קרה לפני שמונה שנים ומאז :
אני קמה כל בוקר ופוגשת את האני החדש שלי.
אני מגלה בעצמי יכולות שלא ידעתי על קיומם.
נעלמו החששות וחוסר הביטחון.
נעלמה התלות.
אני יודעת מה אני רוצה לעצמי ואיך אני צריכה לפעול כדי להשיג זאת. אני מבינה שרק אני לעצמי, שכל החלטה שאחליט היא שלי, היא בשבילי, ואני אצטרך לחיות איתה.
יש משהו נפלא בעצמאות הזאת.
לפני שמונה שנים יצאתי מבית חלומותיי, והשארתי מאחורי את המוכר, את הטוב וגם הטוב פחות. סגרתי דלת בתקווה שהדלת החדשה שתפתח לי תהיה טובה. חששתי אך הייתי נרגשת לקראת הבוקר הראשון בביתי החדש כאשר אצא לגינה עם כוס קפה בידי, אביט סביב לבית שכולו שלי, אמלא את ריאותיי באוויר צח ואוכל להיאנח אנחת רווחה שהכול מאחורי.
ואחרי הכול לחיים מקצב משלהם.
כחודש אחרי שתהליך הגירושים העצוב שהרעיד את חיי הסתיים, תינוק חדש נולד, עוד נכד, והלב התמלא שוב באושר גדול.
האין זאת הוכחה הכי טובה לכך שהחיים ממשיכים ?
