חיים קשים עם הזיכרון – ויסלבה שימבורסקה
תירגם מפולנית דוד וינפלד
אני קהל גרוע של הזיכרון שלי. הוא רוצה שאקשיב לקולו בלי הפוגה, ואלו אני מתרוצצת, מכעכעת, שומעת-לא-שומעת, יוצאת, חוזרת, יוצאת שוב. הוא רוצה למשוך עד תום את תשומת לבי וזמני. בשנתי, הדבר עולה בידיו בקלות. ביום, פעם כך ופעם אחרת ועל זאת הוא מתרעם. הוא שם לנגד עיני בהתמדה מכתבים ישנים, תצלומים, נוגע באירועים חשובים ולא חשובים, משיב את המבט אל מראות שהוחמצו, מאכלס אותם במתים שלי. בסיפוריו אני תמיד צעירה יותר. זה נעים, אבל לשם מה בלי הרף חוט השני הזה. לכול ראי חדשות אחרות בשבילי. הוא כועס כשאני מושכת בכתפי. אז הוא חושף בנוקמנות את שגיאותיי כולן, מביט בעיניי, מחכה לשמוע מה אני אומרת על זה. לבסוף מנחם, שיכול היה להיות גרוע יותר. הוא רוצה שמכאן ולהבא אחיה רק למענו ואיתו. הכי טוב בחדר חשוך, סגור. ואלו בתוכניות שלי כול הזמן שמש ההווה, עננים אקטואליים, דרכים עכשוויות. לעתים די לי והותר בחברתו. אני מציעה להיפרד, מעתה ועד עולם. אז הוא מחייך בחמלה, מפני שהוא יודע כי זה יהיה גם גזר דיני.
מימין עומד אדולף. לידו האב ברנארד, סוכן ביטוח, לשמאלו של האב בניו רודולף וזיגפריד. מימין בשורה התחתונה יושב פירדריך (הקרוי ע"ש קיסר גרמני), לידו הִילדה היפה, האם יוליה והאוחז בספר משמאל הוא בן הזקונים וולטר, ילד קטן ושובב שעתיד המשפחה רובץ על כתפיו.
השנה 1908 פחות או יותר. הנובר, בירת סקסוניה התחתית, גרמניה. מקום ממנו באה משפחת וינזור, משפחת המלוכה הבריטית.
שלושים שנה יעברו עד שתגיח לעולם המצלמה-המוחזקת-ביד שתשנה את פני הצילום לנצח, אבל בתחילת המאה ה-20 צילום משפחתי הוא ארוע – היום החגיגי נקבע זמן רב מראש ובבוקר הורגשה תכונה מיוחדת: בני המשפחה מקפידים במיוחד על רחיצת הבוקר, ולבושים את טובי מחלוצותיהם.
באטליה של הצלם סודרו הכסאות ברישול מתוכנן על רקע קיר מצויר, בקומפוזיציה שתתאים למשפחה הגדולה. הצלם מסיר את פיסת הבד הכהה ומביט דרך עינית המצלמה המונחת על חצובת העץ . מתרומם שוב, מתקן ומזיז, שולח הוראות כמו "פרדריך, תוכל בבקשה להרכין טיפה את הסנטר? אדולף, אל נא תצחיק את האחים! זה לא מכובד!". החומרים יקרים ואין בדעתו לבזבזם על תמונה לא מוצלחת. אביזרים יכולים לעזור ליצור את האוירה שהוא מחפש. הוא נותן עיתון בידו של האב, לשוות לו מראה משכיל ראוי, צרור פרחים להילדה היפה, וספר בידו של וולטר השובב. (פוחז שכמותו, חושב הצלם בליבו, בודאי מעולם לא קרא ספר. הוא כמובן טועה).
קליק.
תמונה של משפחה גרמנית טיפוסית.
יותר משלושים שנה יעברו.
זיגפריד, נהרג במלחמת העולם הראשונה 27 בפברואר 1915, כחייל גרמני בחזית הצרפתית.
ברנארד ויוליה גורשו למחנה טרזנשטט. תאריך ומקום מותם לא נודע.
אדולף, עסק במסחר בציוד חקלאי, מעולם לא נישא, גורש לגטו ריגה ב-15 בדצמבר 1941 ונרצח שם בתאריך לא ידוע.
רודולף, סוחר נעליים, גורש עם אישתו לגטו ריגה ב-15 בדצמבר 1941 שם נרצחו בתאריך לא ידוע.
פירדיך, שקרא לבנו על שם אחיו האהוב וולטר, נעצר לאחר ליל הבדולח ב-1938 ונכלא בבוכנוולאד, שם נרצח. אישתו קנתה בכסף את אפרו והוא קורבן הנאצים היחיד בעיר דרמשטט שיש לו קבר. אישתו אדל ובנו וולטר נרצחו מאוחר יותר.
הילדה ברחה מגרמניה הנאצית לפינלנד שוודיה ואז ברזיל. אחר שבעלה נפטר עלתה לישראל. לא היו לה ילדים.
וולטר, הקטן והשובב, למד משפטים בגרמניה ועלה לישראל מיד עם עליית היטלר לשלטון, 1933, עם אישתו הרופאה קטה. קטה היתה מבוגרת למדי כשנולד בנם היחיד כפג. למרות שאחוז התמותה של פגים בתקופה ההיא היה גבוה, התינוק שרד. היום יש לו (לתינוק הזה) 4 ילדים ו-12 נכדים.
עץ משפחה שמראהו כשעון חול. צווארו ברוחב גרגר אחד. המשפחה שלי.
אדולף וחברתו הגויה ועל תעתועי הזיכרון.
סיפורו של פקיד בנק שמוטב שיהיה בפנסיה, על פרידריך, האח האהוב, במכתב שכתב סבא ב-1972, ושיר שכתב על קיברו.
על וולטר הקטן, בנו של פרידריך הצלחתי לאסוף ממקומות שונים רצף תמונות לבנות סיפור חיים קטן של מי שלא הכרתי. חושבת להוציא אותו בצורת חוברת. על כך ועל הפרויקט כולו ב-ynet.
על קופסת התמונות ובפרט מכתב שכתבה לנו סבתא אך לא העזה להקריא או לשלוח.
To the right stands Adolf, next to his father Bernard, an insurance agent. To the father’s left are his sons Rudolf and Siegfried. Friedrich (named after the German emperor of that time) is sitting on the right. Next to him, pretty Hilde (Hildegard), the mother Julia, followed by Walter, the fifth and youngest of the sons, a mischievous young boy who will hold the full weight of his family's future.
The year is 1908 (more or less), Hanover, the capital of Lower Saxony, Germany, the origin town of the Windsors – the English royal family.
It is almost thirty years before the hand-held camera will change the world of photography forever. But this morning, back in 1908, the family is busy preparing for the rare photo-opportunity that was scheduled many days before. The entire morning is dedicated to showers and choosing the proper wardrobe.
At the photographer’s studio, the chairs are carefully scattered opposite to the view-painted wall, making room for this large family. The photographer bands over, takes off the dark cloth and looks through the camera, which stands on a wooden tripod. He rises again, corrects and gives instructions like: “Would you please lower your chin, Sir? Adolf, please do not distract your brothers with jokes!! It is not dignified for a portrait!"
The photographic materials are extremely expensive, and the photographer will not waste good materials on a photo he cannot be proud of. Props would help create the proper ambiance he looks for. He gives a newspaper into the father’s hands (to make him look respected), flowers for pretty Hilde and a book for young Walter. Probably the first book the young brat ever held, thinks the photographer. He is wrong.
Click!
A typical German family takes a pictures.
Thirty years later.
Siegfried was killed on February 27, 1915 as a German soldier on the French front, World War I.
Friedrich, who named his son after his beloved brother Walter, was arrested after Chrystal Night, 1938, sent to Buchenwald, a Nazi Concentration Camp, where he was murdered. His wife paid for his ashes, making him the only Nazi victim in the city of Darmstadt who has a grave. His wife, Adele and son Walter, perished later on.
Bernard and Julia were deported to Ghetto Theresienstadt (Terezin) and died there. Date of death is unknown.
Adolf, a sales person, never married, was deported to Ghetto Riga on December 15, 1941 and perished there, date unknown.
Rudolf, a shoes salesman, was deported with his wife to Ghetto Riga on December 15, 1941. Both perished there.
Hilde escaped Nazi Germany, first to Finland and then to Sweden and Brazil. She was married and had no kids. Following her husband’s death she immigrated to Israel.
Walter has studied Law in Germany but found more interest in literature and poetry than his studies. He immigrated to Israel (than Palestine) immediately following the Nazi triumph of 1933. With him came his future wife Kaethe. Few years later, Kaethe gave a premature birth to a little boy. Despite of rather high death rates for premature infants those days, the infant, Daniel, survived. Today he has four children and twelve grandchildren.
A family tree shaped as an hourglass, with a neck as narrow as a single grain. My Family.
