ליפני שני קייצים עזבתי את מקום העבודה שלי מזה למעלה מ-16 שנים. עזבתי בלי לחפש מקום עבודה אחר כי הנפש הפצועה שלי (סיפור ארוך) היתה זקוקה למנוחה, אז נחתי. אבל בשביל שלא יגידו שאני potato couch (וגם בשביל שלא אהפוך לאחת ) החלטתי שלצד המנוחה אנצל את הזמן גם לעשייה – לי ולביתי – כך מצאתי את עצמי מבשלת ואוכלת עם הילדים כל יום צהריים, עושה מנוי לבריכה ושוחה בין 3 ל-4 פעמים בשבוע, מטיילת, מארגנת, מסדרת ו…. מתנדבת לוועד הכיתה של הבכור שלי
שתבינו- אחרי שנים שבהם הצלחתי להתחמק באלגנטיות (או שלא) מכל פעילות התנדבותית או וועד כלשהו, מצאתי את עצמי פעילה אקטיבית בחיי בית הספר של הילד שלי, שזה נחמד רק שיחד איתו קבלתי חבילת הכול כלול- עוד 34 ילדים של אנשים אחרים…
אז זרמתי עם זה, באתי, ליוויתי, תכננתי, הפעלתי, אפילו בניתי לעצמי בראש שאני ממלאה בכייף את משבצת ה"אמא המגניבה" עד שבאחד מהטיולים שליוויתי שרתי איזה שיר (מצב לגמרי שיגרתי אצלי) רק שיש מצב שהוא היה מלווה באיזו תנועת ריקוד שהצטיירה אצלי בראש כמשהו לגמרי מגניב ומצחיק וחינני, ואז קלטתי את המבט- לא רק של הבן שלי אלא גם את של חבריו לכיתה- בקיצור במהירות אטומית התדרדר הדירוג שלי ממשבצת המגניבות למשבצת הפאדחנות, ובמילים אחרות המבט של הבן שלי הורה לי להפסיק עם זה ומייד.
אפשר היה לחשוב שאני אסתפק בשנת קדנציה אחת בוועד (במיוחד מאחר ובינתיים התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש) ואפנה את מקומי לטובים וראויים יותר לתפקיד, אבל באופן מפתיע עוד יותר התנדבתי גם לוועד הבית ספרי ("הנהגת ההורים"), זה באמת יפה שיש אנשים שרוצים לתת מעצמם ומזמנם למען בית הספר והילדים שלומדים בו אבל (וכל מי שמכיר אותי יכול להעיד) עם יד על הלב זו ממש אבל ממש לא אני.
עכשיו, מי מאיתנו שיש לו ילדים בגיל גן/בית ספר יסודי יודע ששם – האחראים במוסדות החינוך- חומדים את ימי השישי הפנויים של ההורים שחס וחלילה לא נוכל להנות מאיזה סיבוב קניות בפחות מהארבע שעות הקצרצרות האלו או שנשתה איזו כוס קפה בשקט בלי לשמוע כל רגע "אמא" ולראייה לכך סדר הפסח הכיתתי של בני בן ה-7, היה במסגרת הורה וילד, ואני לתומי חשבתי שנפטרתי מהתענוג הזה כשהוא יצא ממסגרות הגן אז על אחת כמה וכמה אפשר לנשק את ימי השישי לשלום כשאת פעילה בלא אחד- אלא בשני וועדים.
בשנה האחרונה כבר הספקתי "לעשות משהו למען.." יותר מאשר בכל 39 השנים בהם אני חיה וזה בלי להחשיב את ניקיון היערות שאליו התנדבתי (שוב, ממש לא אני) דרך העבודה ב"יום המעשים הטובים":
- הכנתי והגשתי קפה ועוגה ב"בוקר של כייף", הוא אכן היה כייף של בוקר – למישהו אחר
- החלפתי לכמה שעות את מחנכת הכיתה ב"יום המורה" – הצלחה מסחררת רק מכיוון שכולם נמצאו בריאים ושלמים (וחיים) בסוף וזה כולל אותי
- ליוויתי ברגל 30 זאטוטים להצגת תאטרון שחור (ולמרות שהשם שחור לא מבשר טובות… דווקא היה נחמד) ובבוקר של אותו היום ממש סחבתי לבדי ארגז צנצנות מלאות בסוכריות עבור הילדים במסגרת "יום המשפחה"
- הפעלתי ב"הפניניג פורים" דוכן "הפל את הדמות"- שאכן נפלה, רק כמה חבל שהדמות היתה אני
בכל פעם שמסתיימת פעילות התנדבותית שכזאת מתעורר בי הצורך לאשפוז עצמי בבית הבראה או לחילופין "בית בריאות הנפש" (שם גם יוכלו לבדוק על הדרך מה לעזאזל לא בסדר אצלי) העיקר שאזכה למנוחה של כמה שעות. מי יודע מה עוד מחכה לי עד סוף השנה- אלוהים עשה שאצליח לעמוד במשימת "מסיבת סוף השנה" שלהם- פלא שאני שמחה שהילדים יוצאים לחופשת פסח בת 3 שבועות? זה לפחות מבטיח שלא אצטרך להגיע לבית ספר בשישי הקרוב