אז אתמול חזרתי מחו"ל- וורשה וקרקוב ליתר דיוק. איך כל נסיעה לחו"ל מתחילה תמיד אותו הדבר, כבר בבידוק הבטחוני עם אותן השאלות ואותן התשובות, כן ארזתי לבד (הגמדים והאופר היו בחופש) ולא, אני לא מעבירה פצצת אטום כמתנה לאף אחד. אח"כ זה ממשיך בתור האינסופי לצ'ק-אין, תמיד איכשהו בטור שלך, גם אם היה נראה במקור כקצר ומהיר יותר ברגע האחרון לגברת שלפניי יש איזו בעיה עם הרגל. אני יודעת… אני צריכה להיות יותר אמפטית, גם אני אהיה יום אחד (יש לקוות) הזקנה עם הבעיה ברגל או השד יודע מה (בואו נקווה שזה יהיה לא משהו רציני או משמעותי), מה לעשות שהשעה שלוש לפנות בוקר וגברת באמ'שלך הטיול עוד לא התחיל ואני כבר גמורה. נדלג על השלב של הדיוטי פרי, שבו אולי הדיוטי בחינם אבל הריצות המטורפות אחרי בושם או עוד שוקולד עולות לי בבריאות, במיוחד אחרי שלקחתי משכנתא ליפני רגע כדי לשלם על הסנדוויץ' בארומה. הגענו לעליה למטוס, לעולם לא בשעה הנקובה אבל מי מתלונן כשהיעד הנכסף נראה כל כך קרוב, מתיישבים בכסאות שאת מי שתכנן אותם צריך להוציא להורג או טוב יותר- להעניש אותו בישיבה בכסא כזה לעולמי עד ואז מגיע הרגע המותח יותר מכל דבר אחר – מי יישב בכסא שמצדדיי (מלבד בן זוגי שיחייה שוויתרתי לו בחן על המושב ליד החלון או המעבר) מאחוריי או מלפניי, הוא העומד, סליחה, הוא המסריח. והפעם הזוכה הוא איש מבוגר שדווקא רצה להיות בסדר ולכן התקלח עם בקבוק האפטרשייב שלו. בשורה לפניי התיישבו שלוש נשים שלא סתמו את הפה לרגע ומאחוריי אדם שככל הנראה סבל מבעיות בפרוסטטה כיוון שקם כל 13 דקות בממוצע לעבר השירותים זאת תוך כדי שהוא נתמך במשענת הכסא שלי ומעיר אותי משנתי הטרופה גם ככה. בסופו של דבר הגענו בשלום ובשמחה- כך העידו מחיאות הכפיים של הנוסעים בנחיתה, לארץ שפעם יהודים עשו הכול כדי לברוח ממנה. אחרי שיוצאים משדה התעופה מתחילה ההשתתפות בשעשועון שיצרת בראש שלך- "בואו נראה אם אנחנו מזהים מי ישראלי רק מאיך שהוא נראה", כמובן שבשעשועון הזה אתה תמיד מנצח, או מפסיד, תלוי כמה אתה שמח לפגוש ישראלים אחרי שבילית עכשיו בציפור ממתכת ששוקלת באזור ה-200,000 ק"ג ועל פניו עפה באויר כנגד כל חוקי הטבע, רק כדי להיתקל באנשים שגם ככה אתה רואה בארץ שלך ביום יום. השלב הבא הוא התפלאות מכל מה ששונה פה מהארץ. בכל פעם שאני בחו"ל כזה ששווה משהו, עולות בי המחשבות האם התושבים פה מעריכים את החיים שלהם ומבינים כמה הם ברי מזל שהם חיים במקום שבו הנופים בו עוצרי נשימה, המחירים בריצפה, המאכלים מרהיבים, המזג אויר נפלא… אני יכולה להמשיך כך לנצח. והפעם בפולין היו שתי מחשבות נוספות שחזרו על עצמן:
- כמה קר פה, ככה באמצע יוני, כשאני לבושה, ואיך היה בטח נורא אז בלי כלום ובלי גרם שומן על העצמות
- מעניין אם ביער הזה הצליחו להסתתר או אם מהבית הזה הוציאו אותם בכח
פעם בתיכון היה לי ידיד טוב, הוא היה חברי לספסל הלימודים וישבנו יחד כל (או כמעט כל… זיכרון זה לא הצד החזק שלי) התיכון. כבר אז כשהזהות שלנו רק התחילה להתגבש היינו מאוד שונים בדעות שלנו, אני שמאלנית ואוכלת שרצים, והוא ימני בדעותיו ומברך על מיני מזונות. בשעורים משעממים במיוחד היינו עסוקים בוויכוחים במקום בלהקשיב למורה ופעם אחת ליפני נסיעה שלי לגרמניה במסגרת התיכון הוא אמר לי שכף רגלו לעולם לא תדרוך בגרמניה ומעבר לכך- אפילו מחק שרשום עליו MADE IN GARMANY, הוא לעולם לא ירכוש. לא נשכח ולא נסלח ובגרסה שלו גם לא נתמוך באופן ישיר או עקיף בגרמניה כמדינה. אני לא יודעת מה הוא חשב על פולין אבל אני מניחה שגם אותם הוא לא חיבב במיוחד בהתחשב בעובדה שהיו משתפי הפעולה מספר 1 של הגרמנים. הרבה פעמים אני חושבת על זה: האם הצליח ועמד במילתו? אני רוצה להאמין שכן וזאת למרות שבשנה האחרונה ביקרתי גם בגרמניה וגם בפולין, טיילתי שם, אכלתי שם, קניתי (הרבה יותר מדיי) שם, והכי חשוב רקדתי וביליתי שם.
יש משהו מדהים בעובדה שאת הולכת ברחובות וורשה ונתקלת במסעדה שנקראת תל אביב, אולי הוא ניצח בדרכו אבל אני חושבת שגם אני ניצחתי בדרכי.