יהודית, אישה יקרה בעשור השמיני לחייה, מתנדבת בספרייה מזה מספר שנים.
מדי יום ראשון היא מתייצבת באותה השעה בדיוק ובמשך כשלוש שעות רצופות עושה את עבודתה נאמנה – מדביקה מדבקות, מחתימה ספרים ועוטפת אותם.
למרבה הצער, הייתה יהודית מעורבת בתאונה שבה נגרם לרכבה "total loss".
למזלה, יצאה בשלום אבל עם טראומה לא קטנה שגרמה לה "לרדת" מההגה. התחבורה הציבורית לספרייה איננה נוחה, כרוכה בשני אוטובוסים ובהמתנות ממושכות, ודרך שברכב פרטי אורכת כ-10 דקות הפכה לשעה ומעלה, או ל – 60 שניות במונית, דבר שלא יעלה על הדעת באופן קבוע.
ביררתי וחיפשתי מתנדב שיוכל להסיעה הלוך ושוב, אבל במשך תקופה ארוכה העליתי חרס בידי.
יום אחד פניתי אל זיוה, מתנדבת יקרה נוספת, ושיתפתי אותה בנושא.
מה הבעיה – אמרה, את רוצה שאני אביא אותה?
ההיענות המהירה של זיוה יצרה רצף מרגש של אירועים –
נתתי לה את מספר הטלפון של יהודית שאותה איננה מכירה באופן אישי, והצעתי שתיצור איתה קשר ותתאם, אולי תגענה באותו יום…
יומיים אחר כך פגשתי את זיוה בכניסה לאולם הרצאות בהן אני לוקחת חלק על בסיס קבוע וכנ"ל גם זיוה ויהודית ועוד כ- 400 איש. זיוה שמחה לבשר לי שדיברה עם יהודית ומסתבר באופן מפתיע שהן שכנות, בית ליד בית, ומיד קבעו להגיע יחד בשבוע הבא. עוד זו מדברת, ויהודית נכנסה ומיד הצגתי אותן זו בפני זו ושמחת המפגש הייתה גדולה.
מה שנקרא "meant to be".