"זאת הספרייה? אפשר לדבר עם חגית?"
"שלום גברת קורן. חגית מדברת"
"שלום חגית. מדברת מריאנה קורן. טוב, תראי חגית, אני גמרתי לקרוא את הספרים ומבקשת שתכיני לי ארבע חדשות. את נמצאת היום בספרייה? הבן שלי יבוא מחר לקחת. את תהיי מחר? את יודעת מה אני אוהבת, אז תכיני לי ותשלחי עם הבן. טוב?"
"כן גברת קורן. אני אכין לך את הספרים"
השיחה הזו חוזרת על עצמה בדיוק מוחלט אחת לשבועיים שלושה, והלב כואב.
מדי שבוע הם נכנסים לספרייה. זוג בשנות ה-70 לחייו. הוא אוחז בידה כילד קטן בעיניו מבט תועה ומבולבל. לך תבחר לך ספר, היא אומרת לו והוא מסתובב אבוד בין המדפים, שלל אותיות מרחפות חסרות פשר למולו והוא מנסה לשווא לפענח והמילים בורחות, והוא ניגש אלי ושואל בשברי מילים, במשפטים חסרי משמעות משהו שכמובן אינני מבינה וכל אותה עת עיניו מביעות מצוקה וכאב עמוק. אני עדיין זוכרת את הימים בהם הגיע לספרייה ככל האדם זקוף, ובטוח ויודע. הוא היה מרצה מוערך באוניברסיטה שכתב ופרסם הרבה מאמרים וכתבים.
והלב נקרע…
במסגרת השירות של "ספרים הביתה" הרמתי טלפון למי שהייתה מורה מוכרת ומוערכת באזור. אישה שבלטה בחריפות מחשבה, בציניות ובדעתנות. זו תקופה ארוכה שאינני רואה אותה בספרייה, וכשראיתיה לפני חודשים רבים הבחנתי שהיא אינה כתמול שלשום.
קולה מן העבר השני נשמע כבעבר, אבל התוכן השתנה. נכון, אמרה לי, כבר הרבה זמן לא הייתי בספרייה אבל אני לא כל כך אני. אני מקווה שיהיה טוב.
"היכן נמצאת הספרייה כעת? זה באותו מקום בו היה המתנ"ס של קריית אונו?"
"לא" השבתי לה. אנחנו נמצאים בשכונה החדשה, לא רחוק מן הדואר" היא כמובן ביקרה אותנו לא מעט במקום ה"חדש".
"הדואר הישן?" זה על יד הבית שלי. אני צריכה ללכת לכיוון ההוא מדי פעם. יש לי מטפלת ואני אלך איתה כדי לראות את הספרייה.
והלב נשבר…
בעת האחרונה התבשרנו כי עומדים לנסות על בני אדם תרופה שאולי תיתן מענה לאלצהיימר, אלא שבמקום לטפל במחלה מחזקים את מערכת החיסון כדי שזו תדע להתמודד עם המחלה.
כנראה שמיליארד סינים אינם טועים.