130 שנה עברו מאז הולדתו של הסופר פרנץ קפקא. אילו מילא מקס ברוד חברו אחר צוואתו, ושרף לאחר מותו את כל כתביו, העולם לא היה מתוודע ונחשף להיקף יצירתו של אחד מגדולי הסופרים במאה העשרים.
המושג "קפקאי" שגור בפינו, ומביע את תחושת האפסוסיות שחש אדם מול מערכות בירוקרטיות דורסניות ואטומות.
אחת היצירות היחידות שפורסמה במהלך חייו היתה "הגלגול". קפקא אסר על ההוצאה לאייר את הספר, מתוך שלא רצה לתת צורה מדויקת לאותו שרץ שסמסא, גיבור הסיפור, הפך להיות.
במחווה שעשה מנוע החיפוש גוגל לקפקא בימים אלו, מופיע ג'וק חייכני, שאמור להיות השרץ ההוא. 100 שנה חלפו, ובדרך היו עוד גרסאות מאויירות וברובן הפרשנות הייתה של חרק כזה או אחר.
באופן אסוציאטיבי, עולה בדעתי פרי עץ הדעת בגן העדן שנאסר לאכילה וזוהה בהיסטוריה של האמנות יותר מכל עם התפוח. אבל אין לכך כל סימוכין בכתובים.
הרצון והצורך לתת צורה לדבר, מצמצם ומגמד את האפשרויות.
אם נשוב לקפקא, רובנו יודעים לומר שכתיבתו מאופיינת בקדרות ובתחושת אין אונים. הסיטואציות לעיתים קומיות, לעיתים ביזאריות ולפעמים כתב חידה.
פחות ידועה העובדה שקפקא ביצירתו, היה אחד ממבשרי העידן המודרני, כשנתן ביטוי לאחד המאפיינים הבולטים של ימינו והוא – היעדר תיחום בין הציבורי לפרטי. טשטוש הגבולות והחדירה של המרחב הציבורי אל המרחב האישי.
דוגמה לכך ניתן לראות בספרו "המשפט" כשגיבור הסיפור, יוסף ק. נמצא בבית המשפט אליו זומן מבלי שידע במה הוא מואשם:
"דברי ק. הופסקו על ידי קול צריחה שנשמע מקצה האולם והוא האהיל על עיניו כדי שיוכל להביט שמה, כי אור היום העכור הוסיף גוון לובן לאוויר וסימא את העיניים. היתה זאת הכובסת שק. ראה בה מיד עם כניסתה, שעתידה היא לגרום הפרעה ממשית. אם היה עתה האשם בה או לא, אי אפשר היה להבחין. ק. ראה רק זאת כי אחד הגברים משך אותה לקרן זווית שאצל הדלת ושם לחץ אותה אליו. אך הצריחה לא ממנה באה אלא מן הגבר, שפער את פיו לרווחה ותלה עיניו בתקרה. השניים כבר הוקפו סיעה קטנה של אנשים שעמדו עליהם במעגל, אורחי היציע הסמוכים למקום המעשה צהלו ושמחו, כנראה, על שפקע באופן זה כובד הראש שק. הכניס לאסיפה" ["המשפט", תרגום קשת ישורון, עמ. 51]
התמונה המתוארת בסיטואציה זו, היא תמונה של אקט מיני שמתבצע במרחב הציבורי ולעיני קהל גדול.
היום, כשנכנסים לשירותים עם מכשיר תקשורת ומנהלים משם שיחות עסקים, או במונית צפופה, או במעלית, סנטימטרים ספורים מפניו של זר, מדברים בקול רם על ביוץ ועל מחזור, או שולחים מישהו קיבינימט דרך הקשר בחדר המתנה קטן ואינטימי
זוהי אכן נבואתו הקפקאית בהתגשמותה.