סבא שלי נפטר במוצאי שבת האחרונה.
הוא היה בן 100 או 99 שזה מכובד כך או כך. עד לפני מעט שנים היה עוד מתרוצץ ונהנה לשיר בכל אירוע משפחתי או בכל הזדמנות אחרת שניתנה לו.
לא פגשתי אותו כבר הרבה זמן, לפחות למעלה משנה, וגם אז בפגישתנו האחרונה הוא כבר לא ממש היה. מדהים איך אדם שהיה פעיל בגיל כל כך מבוגר משתנה ברגע.
סבא שלי נפטר בשבת האחרונה ואני עוד מעט בת 41, לא הרבה אנשים זכו בגיל הזה להיות נכדה של מישהו בגיל הזה.
בדיוק בשבוע שעבר יצא שחלפתי ליד הבית שהיה ביתו כשאני הייתי ילדה קטנה, נזכרתי איך בערבי שישי היינו מגיעים כל המשפחה לארוחה אצל סבא וסבתא וערב שלם היינו אנחנו בני הדודים משחקים ביחד או יורדים לגן השעשועים למטה בסיבוב, איך הייתי בשלב זה או אחר מופיעה מול כל המשפחה- סבא וסבתא, הדודים וכולם – בהתחלה הייתי ירדנה בכמו צועני ואחר כך התקדמתי לריטה בשביל הבריחה.
ליפני חודשיים בערך ביתה של חברה טובה חגגה בת מצווה, במהלך החגיגה סבא של כלת האירוע לקח את המיקרופון והחל בשירה פרסית משובחת, אני ובן זוגי הבטנו האחד בשנייה ואמרנו ביחד- מזכיר לך מישהו?
סבא שלי נפטר בשבת האחרונה וכשאני חולפת לעיתים ליד החנות הקטנה ברחוב הרצל אני מביטה לשם ונזכרת בו עומד ברחוב מחוץ לחנות העמוסה בסחורה ומאחל שלום לאנשים כשזרעותיו שלובות לאחור.
סבא שלי חי את חייו הארוכים כמעט עד סופם עם חיוך על הפנים כשהוא רואה בכל דבר את הטוב במין אופטימיות שנועדה לאנשים שמאריכים ימים כאילו הם ממשיכים להתקיים כי הם יודעים שמשהו טוב מגיע ושווה להישאר כאן עוד קצת.
אתמול הלכתי להופעה של אלילת נעוריי המאוחרים זו שמאפיינת את השנים של סוף התיכון שלי ותחילת הצבא, זו שהיתה שרה על דברים שלא חוויתי אבל הרגשתי אותם דרכה.
אתמול הזמרת הזו שאהבתי שרה בקול מדהים ממש כמו אז:
You grieve you learn
You choke you learn
You laugh you learn
You choose you learn
You pray you learn
You ask you learn
You live you learn
שתמיד נמשיך ללמוד. ולחיות כל רגע ורגע כל עוד אפשר.